ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של "יקום תרבות", ממליץ על ספרו של מייקל לואיס "ענן של אפשרויות – עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, החברות ששינתה את האופן שבו אנו חושבים"

במקרה השבוע – שבו מתפרסמות המלצות המשטרה בענין ראש הממשלה בנימין נתניהו – סיימתי לקרוא את הספר הזה (אני קורא אותו כבר כמה שבועות, כל פעם קצת, משום שהוא ספר חכם מאוד עם הרבה מידע, וגם כי ספרים טובים אני אוהב לקרוא לאט). קו ההגנה של ביבי לגבי ההמלצות נגדו הוא ש-50 אחוז מהמלצות המשטרה מסתיימות בלא כלום. בספר יש התייחסות רחבה ויפה למחקר שערכו פרופסור עמוס טרבסקי ז"ל ופרופסור דניאל כהנמן, ובו הראו בבירור שניתן להעמיס "רגשות" על הסתברויות, ולהציג כל הסתברות כאילו הייתה אמיתית. כלומר, נקודת ההתייחסות של הסתברויות היא הלך רוח. אפשר להזיז את נקודת ההתייחסות של האדם, ולגרום להפסד להיראות כמו רווח, ולהפך, כך אפשר לתמרן את האופן שבו אנשים חושבים ובוחרים, ואת האופן שבו הם מתארים את הבחירה שלהם. כלומר נקודת ההתייחסות – הנקודה שמאפשרת להבחין בין רווח להפסד – אינה מספר קבוע כלשהו, אלא מצב פסיכולוגי, והכל קשור למה שניקרא "היצג" – תיאור המצב יכול לגרום לאנשים לשינוי דעתם, אף על פי שההסתברות היא קבועה. כלומר, ביבי מציג את ה-50 אחוזים של סגירת התיקים בצורה מסוימת, שתראה את חולשת המלצות המשטרה, כאשר בפועל זה יכול גם להראות את חוזק המלצות המשטרה.

הדוגמה הזו היא אחת מיני רבות בספר המופלא הזה, המתאר את הסיפור מעורר ההשראה של שני הישראלים שזכו לפרס נובל בכלכלה ולתהילת עולם, הפסיכולוגים החברתיים עמוס טרבסקי ודניאל כהנמן. הספר מדבר על השוני המנטאלי והשוני באופי שלהם, וטוען שהודות לניגודים הללו יכלו להניב מחקרים פוריים ושיתוף פעולה אקדמי שכזה. בעוד טברסקי היה צבר ולוחם מבריק, בוטח בעצמו ומוחצן, תמיד במרכז תשומת הלב, דניאל כהנמן היה ניצול שואה ועולה חדש, שנשאר נטע זר, מופנם וספקן. בעוד שדני היה פסימיסט, עמוס היה אופטימיסט (הוא החליט שפסימיזם הוא טיפשי כי כשאתה פסימסיט אתה מפסיד פעמיים: פעם אחת כשאתה חושש מפני הדבר הרע, ופעם אחת כשהוא קורה). הספר מספר את כל מרכיבי חייהם החל מהילדות, דרך הצבא, והמחקר בארץ ובעולם, ועד לפירוק השותפות ביניהם, וקבלת הנובל ב-2002. במידה רבה, הספר הוא לא רק מדעי, אלא גם מספר את הסיפור של המדינה הזו. הוא אוטוביוגרפיה עם מדע, ובגלל זה הוא מהנה. "ענן של אפשרויות", אם כך, מספר את סיפורה של השותפות הפורה והיוצאת דופן של שניים מהמוחות המבריקים של דורנו, אשר נחשבת לאחת מהמוצלחות והבולטות  בהיסטוריה של המדע (וזה לפני כל הרפורמות הטיפשיות שכל הזמן מנסים לעשות בחינוך). הספר מראה באופן ברור כיצד המוח האנושי טועה באופן שיטתי כאשר הוא נאלץ לשפוט מצבים של אי ודאות, ואפילו מכחיש מצבים (מושג חשוב בפסיכולוגיה התנהגותית, שהשתמשתי בו בדוקטורט שלי בעקבות קריאה של חלק מהספרים שלהם). ובעיקר מראה הספר מדוע אין לבטוח באינטואיציה אנושית כשצריך לקבל החלטות (וכן, מלחמת יום הכיפורים לוקחת חלק חשוב בספר).

אני ממליץ לקרוא את הספר לאט, ולסמן דברים, משום שהספר מחכים מאוד, ומכיל שלל דוגמאות  מהפסיכולוגיה ההתנהגותית מהחיים עצמם. למשל: האופן שבו רופאים טועים כי הונחו לראות רק מה שלמדו, האופן השקרי של הסטטיסטיקה בכלכלה ובפסיכולוגיה בכלל, בגלל שלל סיבות, ואפילו על אומללות ואושר (למשל, העובדה שאנשים מאושרים אינם מתעכבים על אומללות מדומיינת, ואילו אנשים אומללים מדמיינים מה היו יכולים לעשות אחרת כדי להיות מאושרים).