דוד זאבי, הארץ / "ריקוד המציאות" של אלחנדרו חודורובסקי: דיוקן האמן כישות אלמותית

דוד זאבי כותב ב״הארץ״ על ״ריקוד המציאות״, האוטוביוגרפיה של אלחנדרו חודורובסקי:

טענה נדושה אך חיונית: בעידן ההיפר־נגישות, השקידה — על יצירה, או פשוט על החיים עצמם — פינתה מקום למה שזמין ונוח: השירה חזרה לאופנה, אך בעיקר במיקרו־הבלחים אינטרנטיים, תיעודים בני רגע של אותם הרגעים; הספרות היא היפר־היפר־טקסטואלית, לעד מרפררת לרפרורים בשדה רעיוני הדוניסטי של סיפוקים שמובילים לעוד סיפוקים, וכך הלאה. הרעיון מוכר. זו לא מגמה רעה בהכרח, אך נדמה שהיא גורעת מן ההתמסרות, שעשויה להיות התכונה החשובה ביותר בתהליך היצירה.

על גב "ריקוד המציאות", האוטוביוגרפיה של האמן אלחנדרו חודורובסקי שתורגמה על ידי מיכל שלו, כותב המחבר: "ההיסטוריה העמוקה של חיי היא מאמץ תמידי להעמיק את הדמיון ולהרחיב את גבולותיו, כדי להגשים את הפוטנציאל הטיפולי והטרנספורמטיבי שלו". בימינו ערכיות מסורה שכזו — בעיקר בנושא גדול כמו הערך הטרנספורמטיבי של האמנות — עשויה להתקבל בגיחוך, ולא בכדי. האירוניה היא דיקטטורית וכוללנית, ומעטים הם אלו שמעיזים לעמוד בדרכו של הצייטגייסט. בכל זאת, ב–500 העמודים האלה, שבהם חודורובסקי מתעד את חייו על רוב פניהם — מהתחלותיו הזעומות כילד יהודי אומלל בפאתי צ'ילה, דרך יצירתו בשירה, בתיאטרון ובקולנוע וכלה בפעולות שלו בתחומים מאגיים מפוקפקים כאלה ואחרים — מפעמת ערכיות חסרת כל התנצלות, שעשויה לבטל יצרים אירוניים שהיו אמורים להתבטל מזמן.

חודורובסקי אמנם נקבר מעט בהיסטוריה תחת שמות גדולים יותר, עם סרטים שדורדרו לכדי הקרנות חצות של סטלנים תמוהים ותפישות רוחניות שמקומן בהווי העכשווי הולך ודועך, אך הגישה הטרנספורמטיבית שלו ליצירה ולחיים מעוררת בטקסט שלו חיות שהכרחית לימינו.

הספר אינו כרונולוגי, ועם זאת הוא מתקדם במסלול נהיר לאורך חייו ולרוחבם. הוא סוקר את התעסקותו של חודורובסקי בעצמו, בזולת, בבדידות, באנושיות, באמנות ובנקבוביות של הגבולות של כל אלו. הדמיון הוא הנקודה החזקה ביותר באישיותו של חודורובסקי, והאופן שבו הוא משתלב בקורותיו מיטיב איתו בפיוטיות ויוצר מהעבר שלו סאגות יפהפיות של התבוננות עמוקה.