אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם

08.02.2018

אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם

״התענוג הקתרטי בקריאת הספר הזה הוא עצום. זה לא מפתיע, זה תומס ברנהרד; כלומר, עוד ספר של תומס ברנהרד, שהוא עוד פרק במונולוג המתמשך שהוא היצירה הברנהרדית, שהיא בעצם כמעט תמיד אותו מונולוג עצמו - מונולוג זועם, שוצף, עתיר חזרות ווריאציות, כלומר מוזיקלי, מהפנט, משחרר. המונולוג הברנהרדי שהוא אחת התופעות הספרותיות החשובות של המחצית השנייה של המאה ה־20.״
אריק גלסנר כותב על ספרו של תומס ברנהרד ״לחטוב עצים״, 7 לילות, ידיעות אחרונות. ומנסה להבין את מקור קסמו של הסופר האוסטרי הזועם: ״מהי מהות הכוח של הספרות הזאת? אפשר לדבר על הווירטואוזיות המוזיקלית של הטקסט הברנהרדי. אפשר להתמקד בניתוח טקסטואלי מדוקדק של הרומן. אבל כדאי לחשוב קודם כל על מהות הכישרון הספרותי כפי שהציג אותה מישל וולבק באופן קולע מפי גיבור ספרו 'כניעה': "כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה (...) ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי־אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו (...) ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן". ברנהרד הוא אישיות שנוכחת באופן מלא בספריו. וזו אישיות מובחנת ומעניינת שאתה (או לפחות אני) רוצה לפגוש.״
(למאמר המלא ב״ידיעות אחרונות״: https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5078452,00.html )




פוסטים נוספים ב בלוג

נוית בראל / דרור בורשטיין חושף את פצעיו של הייאוש (הארץ, ספרים)
נוית בראל / דרור בורשטיין חושף את פצעיו של הייאוש (הארץ, ספרים)

10.09.2026

קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".

יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".

המשך קריאה

צחי זמיר / הנכד (ספרים שאני קורא עכשיו, ספטמבר 2026)
צחי זמיר / הנכד (ספרים שאני קורא עכשיו, ספטמבר 2026)

03.09.2026

אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.

המשך קריאה

ליה שרביט / המילים יחכו, העפרונות יחכו (מעלה ספטמבר 2026)
ליה שרביט / המילים יחכו, העפרונות יחכו (מעלה ספטמבר 2026)

03.09.2026

נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.

בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".

המשך קריאה