לרוקסן גיי אין סבלנות לאנשים רזים עם בעיות דימוי גוף. "בשנה שעברה עיתונאית דיברה איתי על הגוף שלי ואז אמרה משהו כמו, 'אני מזדהה כל כך'. ישבתי מולה והסתכלתי עליה, רזה ויפה וחסרת מושג, והיא מספרת לי שעלתה איזה שישה קילו או משהו - משבר אמיתי - ואני התאפקתי שלא להגיד לה שהיא מטומטמת. אנשים משתפים אותי כל הזמן במאבק שלהם עם המשקל, כאילו שלעלות עשרה או אפילו 20 קילו זה קשור אליי באיזושהי צורה. תעשו לי טובה, זה לא אותו דבר".
ב'רעב', שיצא החודש בעברית, מספרת גיי איך הפכה לאישה שלוקה ב"השמנת־יתר חולנית קיצונית ביותר", כך על פי האבחנה הקלינית; מי שהגיעה במשקל השיא שלה ל־266 קילו. היא מתארת בענייניות ובפירוט את שגרת החיים שלה: את הצורך להזמין לעצמה שני כרטיסי טיסה בגלל גודל המושבים במטוס; את הסיוט שכרוך בביצוע משימות פשוטות לכאורה כמו לאכול ברחוב, להשתמש בשירותים ציבוריים או למדוד בגדים בחנות; את מבטי הגועל של אנשים ברחוב; את הרגע המשפיל ההוא שבו לא הצליחה לטפס במדרגות לבמה באירוע בהשתתפותה, לעיניהם של מאות אנשים בקהל.
גיי מפרטת את שלל המילים המכובסות שמשמשות כדי לתאר את המשקל שלה - מלאה, כבדה, גדולה, עגלגלה, שופעת, מדושנת, בעלת גוף בריא. גם כשאני מתייחס אליה כאל בעלת משקל עודף, היא מתקנת אותי מיד. "כשאתה קורא לי ככה אתה בעצם אומר שיש משקל נכון, נורמלי, אנושי, ושאנשים שמנים כאילו חיים מעליו, מחוץ לו. זה להתייחס לשומן כאל מחלה, כפתולוגיה, ובעצם למחוק את הגוף השמן. אבל אדם יכול להיות שמן ועדיין להיות בריא פיזית ונפשית, ולאנשים קשה להבין את זה. הגוף השמן הוא לא בעיה. הוא לא עניין שצריך לפתור".
אולי אנשים מפחדים לומר "שמנה" כי זה לא תקין פוליטית, או כי הם נזהרים שלא לפגוע?
"אין לזה שום קשר לתקינות פוליטית, ואני גם לא חושבת שיש כאן ניסיון לחוס על רגשותיהם של שמנים. זה כמו שמתרצים שיימינג לשמנים כדאגה לבריאות שלהם. זה לא קשור לכל הדברים האלה. זה קשור לתרבות בורה שמתקשה להתמודד עם זה שהיא נאלצת לחיות בעולם שבו קיימים אנשים שמנים. הנוכחות שלי, אישה שמנה בגובה 1.90, היא נוכחות מטרידה במרחב, נוכחות מאיימת, לא נקייה. השפה היא רק ביטוי של זה".
בדומה לסגנון הישיר והלא־מתנחמד שבו היא עונה על שאלות, גם הכתיבה של גיי ב'רעב' לא מחליקה בגרון בקלות. בניגוד לרוב הספרים שעוסקים במשקל ובהשמנה, גיי מכריזה מהמשפט הראשון שלא מדובר בסיפור של הצלחה או השלמה. היא לא מדגימה את ניצחון כוח הרצון על הגוף, וגם לא נותנת עצות מועילות או מתכונים בריאים ודלי קלוריות. גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה לסוף טוב בצורת דיאטה רצחנית או לפחות ניתוח לקיצור קיבה. היא מתרחקת גם מהאזורים החמימים של קבלה עצמית עם רעיונות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". גיי מתעקשת על זכותה שלא לאהוב את הגוף שלה. היא מסרבת לאמץ נרטיב "בריא" ופורה, כזה שיהיה אפשר לסכם בפסקה מעוררת השראה או בתמונות מדהימות של לפני ואחרי.
למעשה, הלפני והאחרי של גיי הוא אחר. הסיפור של הגוף שלה הוא קודם כל סיפור על טראומה, על אלימות מינית מחרידה. כשהייתה בת 12 עברה גיי אונס קבוצתי ברוטאלי, אונס שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, מבצר שעם השנים הפך לכלוב מחניק. "שברו אותי", היא כותבת, "וכדי להקהות את הכאב של השבר הזה אכלתי ואכלתי ואכלתי... הייתי לכודה בתוך הגוף שלי, גוף שאני יצרתי אבל בקושי הצלחתי לזהות או להבין. הייתי אומללה, אבל הייתי מוגנת. או לפחות יכולתי לומר לעצמי שאני מוגנת... אכלתי ואכלתי ואכלתי כדי שאוכל לשכוח, כדי שהגוף שלי יוכל להיות גדול עד כדי כך שלעולם לא ישברו אותו שוב".
זאת הייתה מחשבה מודעת? כבר אז אמרת לעצמך שאם תשמיני תהיי מוגנת יותר?
"הצלחתי לזהות בגיל צעיר איך מתייחסים לשמנים בעולם, ופשוט חשבתי לעצמי שאם בנים לא אוהבים בנות שמנות, אז אני אהיה שמנה וככה הם לא ירצו אותי ולא יפגעו בי. אבל יותר מזה, מה שבאמת רציתי זה להיות גדולה יותר כדי שאוכל להילחם חזק יותר".
את כותבת בספר, "איבדתי את הקול שלי, אבל היו לי מילים". הכתיבה עזרה לך להחזיר לעצמך את הקול?
"בהחלט. כתיבת הספר הייתה קודם כל דרך לתפוס את השליטה בסיפור לגבי הגוף שלי. אני מסתובבת בעולם עם גוף נשי, שחור, שמן. אם אני לא אספר את הסיפור שלו, מישהו אחר יספר".
להמשך הכתבה והראיון באתר ״ידיעות אחרונות״
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
