לרוקסן גיי אין סבלנות לאנשים רזים עם בעיות דימוי גוף. "בשנה שעברה עיתונאית דיברה איתי על הגוף שלי ואז אמרה משהו כמו, 'אני מזדהה כל כך'. ישבתי מולה והסתכלתי עליה, רזה ויפה וחסרת מושג, והיא מספרת לי שעלתה איזה שישה קילו או משהו - משבר אמיתי - ואני התאפקתי שלא להגיד לה שהיא מטומטמת. אנשים משתפים אותי כל הזמן במאבק שלהם עם המשקל, כאילו שלעלות עשרה או אפילו 20 קילו זה קשור אליי באיזושהי צורה. תעשו לי טובה, זה לא אותו דבר".
ב'רעב', שיצא החודש בעברית, מספרת גיי איך הפכה לאישה שלוקה ב"השמנת־יתר חולנית קיצונית ביותר", כך על פי האבחנה הקלינית; מי שהגיעה במשקל השיא שלה ל־266 קילו. היא מתארת בענייניות ובפירוט את שגרת החיים שלה: את הצורך להזמין לעצמה שני כרטיסי טיסה בגלל גודל המושבים במטוס; את הסיוט שכרוך בביצוע משימות פשוטות לכאורה כמו לאכול ברחוב, להשתמש בשירותים ציבוריים או למדוד בגדים בחנות; את מבטי הגועל של אנשים ברחוב; את הרגע המשפיל ההוא שבו לא הצליחה לטפס במדרגות לבמה באירוע בהשתתפותה, לעיניהם של מאות אנשים בקהל.
גיי מפרטת את שלל המילים המכובסות שמשמשות כדי לתאר את המשקל שלה - מלאה, כבדה, גדולה, עגלגלה, שופעת, מדושנת, בעלת גוף בריא. גם כשאני מתייחס אליה כאל בעלת משקל עודף, היא מתקנת אותי מיד. "כשאתה קורא לי ככה אתה בעצם אומר שיש משקל נכון, נורמלי, אנושי, ושאנשים שמנים כאילו חיים מעליו, מחוץ לו. זה להתייחס לשומן כאל מחלה, כפתולוגיה, ובעצם למחוק את הגוף השמן. אבל אדם יכול להיות שמן ועדיין להיות בריא פיזית ונפשית, ולאנשים קשה להבין את זה. הגוף השמן הוא לא בעיה. הוא לא עניין שצריך לפתור".
אולי אנשים מפחדים לומר "שמנה" כי זה לא תקין פוליטית, או כי הם נזהרים שלא לפגוע?
"אין לזה שום קשר לתקינות פוליטית, ואני גם לא חושבת שיש כאן ניסיון לחוס על רגשותיהם של שמנים. זה כמו שמתרצים שיימינג לשמנים כדאגה לבריאות שלהם. זה לא קשור לכל הדברים האלה. זה קשור לתרבות בורה שמתקשה להתמודד עם זה שהיא נאלצת לחיות בעולם שבו קיימים אנשים שמנים. הנוכחות שלי, אישה שמנה בגובה 1.90, היא נוכחות מטרידה במרחב, נוכחות מאיימת, לא נקייה. השפה היא רק ביטוי של זה".
בדומה לסגנון הישיר והלא־מתנחמד שבו היא עונה על שאלות, גם הכתיבה של גיי ב'רעב' לא מחליקה בגרון בקלות. בניגוד לרוב הספרים שעוסקים במשקל ובהשמנה, גיי מכריזה מהמשפט הראשון שלא מדובר בסיפור של הצלחה או השלמה. היא לא מדגימה את ניצחון כוח הרצון על הגוף, וגם לא נותנת עצות מועילות או מתכונים בריאים ודלי קלוריות. גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה לסוף טוב בצורת דיאטה רצחנית או לפחות ניתוח לקיצור קיבה. היא מתרחקת גם מהאזורים החמימים של קבלה עצמית עם רעיונות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". גיי מתעקשת על זכותה שלא לאהוב את הגוף שלה. היא מסרבת לאמץ נרטיב "בריא" ופורה, כזה שיהיה אפשר לסכם בפסקה מעוררת השראה או בתמונות מדהימות של לפני ואחרי.
למעשה, הלפני והאחרי של גיי הוא אחר. הסיפור של הגוף שלה הוא קודם כל סיפור על טראומה, על אלימות מינית מחרידה. כשהייתה בת 12 עברה גיי אונס קבוצתי ברוטאלי, אונס שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, מבצר שעם השנים הפך לכלוב מחניק. "שברו אותי", היא כותבת, "וכדי להקהות את הכאב של השבר הזה אכלתי ואכלתי ואכלתי... הייתי לכודה בתוך הגוף שלי, גוף שאני יצרתי אבל בקושי הצלחתי לזהות או להבין. הייתי אומללה, אבל הייתי מוגנת. או לפחות יכולתי לומר לעצמי שאני מוגנת... אכלתי ואכלתי ואכלתי כדי שאוכל לשכוח, כדי שהגוף שלי יוכל להיות גדול עד כדי כך שלעולם לא ישברו אותו שוב".
זאת הייתה מחשבה מודעת? כבר אז אמרת לעצמך שאם תשמיני תהיי מוגנת יותר?
"הצלחתי לזהות בגיל צעיר איך מתייחסים לשמנים בעולם, ופשוט חשבתי לעצמי שאם בנים לא אוהבים בנות שמנות, אז אני אהיה שמנה וככה הם לא ירצו אותי ולא יפגעו בי. אבל יותר מזה, מה שבאמת רציתי זה להיות גדולה יותר כדי שאוכל להילחם חזק יותר".
את כותבת בספר, "איבדתי את הקול שלי, אבל היו לי מילים". הכתיבה עזרה לך להחזיר לעצמך את הקול?
"בהחלט. כתיבת הספר הייתה קודם כל דרך לתפוס את השליטה בסיפור לגבי הגוף שלי. אני מסתובבת בעולם עם גוף נשי, שחור, שמן. אם אני לא אספר את הסיפור שלו, מישהו אחר יספר".
להמשך הכתבה והראיון באתר ״ידיעות אחרונות״
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
