כשאלק מינסיאן עלה עם ואן על מדרכה בטורונטו בחודש אפריל והרג עשרה בני אדם, הוא הצטרף לרשימה מתארכת של רוצחי המונים ממין זכר. הוא גם השאיר אחריו שובל של פוסטים באינטרנט המרמזים שהמוטיבציה שלו למעשה היתה קשורה למעמדו כ"אינסל", הלחם של המילים involuntary celibate, כלומר מתנזר ממין שלא מרצונו. תווית זו אומצה בידי גברים שאינם יכולים לקיים מערכת יחסים מינית עם נשים ושפעמים רבות מגיבים בשנאת נשים חולנית. שמונה מקורבנותיו של מינסיאן היו נשים. דקות אחדות לפני שפתח במסע הרצח שלו, הוא כתב בפייסבוק: "מרד האינסל כבר החל!... הריעו לג'נטלמן העליון אליוט רוג'ר!" גם רוג'ר — שרצח שישה בני אדם והתאבד ב–2014 בקליפורניה — הגדיר את עצמו כאינסל. הוא השאיר אחריו מונולוג מצולם ביוטיוב, שבו התלונן על בדידותו ועל היסטוריה של דחיות.
עם מותו הפך רוג'ר לגיבורם של אינסלים אחרים, שהיללו אותו בפורומים באינטרנט שבהם איומי אונס ודברי שטנה הם עניין שבשגרה (אחד הפורומים האלה, באתר Reddit, מנה 40 אלף חברים עד שהוצא מחוץ לחוק אשתקד). רוצחים צעירים אחרים, בהם ניקולס קרוז, שבחודש פברואר רצח 17 בני אדם בתיכון בפארקלנד שבפלורידה, או וויליאם אצ'יסון, שירה בשנה שעברה למוות בשני בני אדם והתאבד בתיכון באזטק, ניו מקסיקו, ככל הנראה העריצו את רוג'ר והזדהו עמו. אך עד שמינסיאן ביצע את זממו, התקשורת לא גילתה עניין רב בקשייהם של האינסלים. בחודש מאי ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הקנדי שהתפרסם והושמץ בשל השקפותיו בענייני חברה ומגדר, חולל מהומה כשאמר ל"ניו יורק טיימס" כי "מונוגמיה כפויה" עשויה להיות הדרך היחידה לשכך את זעמם. לצד קולות חברתיים שמרניים אחרים, פיטרסון גילה אהדה לרעיון שהמהפכה המינית, כמו מהפכת השוק החופשי, יצרה מעמדות של מנצחים ומובסים, וכי המובסים מעלים טענות לגיטימיות. "לאף אחד לא אכפת מהגברים שנכשלים", אמר פיטרסון.
עבור מי שקרא בספריו של מישל וולבק, הזעקה הזאת עשויה להישמע מוכרת באופן מצמרר. ב–25 השנים האחרונות, ברומן אחר רומן, מתח הסופר הצרפתי ביקורת דומה על המוסכמות המיניות של זמננו. בעוד שוולבק תמיד היה דמות שנויה במחלוקת — נערץ בשל הפרובוקטיביות שלו, דחוי בבוז בשל גסותו — התברר כי כתיבתו ניחנה בכושר נבואי יוצא דופן. בתקופה שבה הספרות נדחקת לשולי החיים הציבוריים, הוא מציע תזכורת נוקבת לכך שסופרים יכולים לספק תובנות חברתיות שמלומדים ומשכילים רבים מפספסים. וולבק, שעבודתו ספוגה באכזריות, מרירות ורגשנות, הבין מה פירוש להיות אינסל הרבה לפני שהכרנו את המונח הזה.
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
