כשאלק מינסיאן עלה עם ואן על מדרכה בטורונטו בחודש אפריל והרג עשרה בני אדם, הוא הצטרף לרשימה מתארכת של רוצחי המונים ממין זכר. הוא גם השאיר אחריו שובל של פוסטים באינטרנט המרמזים שהמוטיבציה שלו למעשה היתה קשורה למעמדו כ"אינסל", הלחם של המילים involuntary celibate, כלומר מתנזר ממין שלא מרצונו. תווית זו אומצה בידי גברים שאינם יכולים לקיים מערכת יחסים מינית עם נשים ושפעמים רבות מגיבים בשנאת נשים חולנית. שמונה מקורבנותיו של מינסיאן היו נשים. דקות אחדות לפני שפתח במסע הרצח שלו, הוא כתב בפייסבוק: "מרד האינסל כבר החל!... הריעו לג'נטלמן העליון אליוט רוג'ר!" גם רוג'ר — שרצח שישה בני אדם והתאבד ב–2014 בקליפורניה — הגדיר את עצמו כאינסל. הוא השאיר אחריו מונולוג מצולם ביוטיוב, שבו התלונן על בדידותו ועל היסטוריה של דחיות.
עם מותו הפך רוג'ר לגיבורם של אינסלים אחרים, שהיללו אותו בפורומים באינטרנט שבהם איומי אונס ודברי שטנה הם עניין שבשגרה (אחד הפורומים האלה, באתר Reddit, מנה 40 אלף חברים עד שהוצא מחוץ לחוק אשתקד). רוצחים צעירים אחרים, בהם ניקולס קרוז, שבחודש פברואר רצח 17 בני אדם בתיכון בפארקלנד שבפלורידה, או וויליאם אצ'יסון, שירה בשנה שעברה למוות בשני בני אדם והתאבד בתיכון באזטק, ניו מקסיקו, ככל הנראה העריצו את רוג'ר והזדהו עמו. אך עד שמינסיאן ביצע את זממו, התקשורת לא גילתה עניין רב בקשייהם של האינסלים. בחודש מאי ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הקנדי שהתפרסם והושמץ בשל השקפותיו בענייני חברה ומגדר, חולל מהומה כשאמר ל"ניו יורק טיימס" כי "מונוגמיה כפויה" עשויה להיות הדרך היחידה לשכך את זעמם. לצד קולות חברתיים שמרניים אחרים, פיטרסון גילה אהדה לרעיון שהמהפכה המינית, כמו מהפכת השוק החופשי, יצרה מעמדות של מנצחים ומובסים, וכי המובסים מעלים טענות לגיטימיות. "לאף אחד לא אכפת מהגברים שנכשלים", אמר פיטרסון.
עבור מי שקרא בספריו של מישל וולבק, הזעקה הזאת עשויה להישמע מוכרת באופן מצמרר. ב–25 השנים האחרונות, ברומן אחר רומן, מתח הסופר הצרפתי ביקורת דומה על המוסכמות המיניות של זמננו. בעוד שוולבק תמיד היה דמות שנויה במחלוקת — נערץ בשל הפרובוקטיביות שלו, דחוי בבוז בשל גסותו — התברר כי כתיבתו ניחנה בכושר נבואי יוצא דופן. בתקופה שבה הספרות נדחקת לשולי החיים הציבוריים, הוא מציע תזכורת נוקבת לכך שסופרים יכולים לספק תובנות חברתיות שמלומדים ומשכילים רבים מפספסים. וולבק, שעבודתו ספוגה באכזריות, מרירות ורגשנות, הבין מה פירוש להיות אינסל הרבה לפני שהכרנו את המונח הזה.
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
