לא רבים הם ספרי הזן. מעטים עוד יותר הם ספרי הזן העבריים. ייתכן מאוד שלבד מספריו האחרונים של יואל הופמן אין ממש ספרי מקור שמדברים זן (שכחתי מישהו? אוקיי, נכניס גם את "הכושי" של רועי צ'יקי ארד. אומרים שגם "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד). לכן מרענן כל כך הוא "צדוק בנפתולי התשוקה". מרענן במובן מעורר. ומעורר, כמובן, במובן הזֶני של המילה. את הספר לכאורה כתב דרור פויר. לכאורה, כי אין ספק שרוח נעלה נכנסה ותפעלה את גופו והכרתו בזמן שכתב – בני אדם יודעים רק לשקר, ו"צדוק" מלא מדי באמת כדי שיכתב על ידי אחד מהם. כי צדוק מדבר זן.
ומה שיפה הוא שזהו לא זן פרוע, נונסנסי, ילדותי. זן כזה קל מאוד "לייצר". כאן יש מולנו זן שורשי. זן עמוק. זן עם בסיס וקירות שנותנים צורה ומובן לחלל, לריקות האדירה שבמהותו. כי צדוק הוא תיאולוג. תיאולוג של זן.
ומה שיפה הוא שתיאולוגית הזן של צדוק אינה עתיקה ואינה מועתקת. תיאולוגית זן כזו קל מאוד לספר. אבל תיאולוגית הזן של צדוק היא תיאולוגית זן חדשה, מודרנית, מתאימה לזמננו, עדכנית – והתאימות לזמן הזה נותנת דגש ותוקף לרגע הזה, להווה הנצחי שבמהותה/מהותנו. כי צדוק הוא עכשיו במלוא המובנים של המילה.
צדוק הוא אמן: אמן קריוקי. הקריוקי הוא הדרך של צדוק להיות, ולהיות באמת. כן, קראתם נכון: נטילת הזהות הפיקטיבית, חמיקה מהזהות הקבועה, הידמות והעתקה וחיקוי וזיוף – היא הדרך של צדוק להיות באמת.
כך מתחיל הספר:
חי רק זה שעשה קריוקי. יבין את הזמן והעולם והאלוהים והאדם רק זה שעצר את הזמן, הפך את העולם, מצא את אלוהים, אהב את האדם. חי רק זה שנשא קולו בשיר. בקריוקי מוצא צדוק את הפליאה הראשונית, ומתמכר לה. הפליאה הראשונית היא הקריוקי. הקריוקי: חטף של זמן המכיל את הקלות בה נושרת המבוכה, את הטבעיות שבתחושת החירות, ואת הפשטות שבלהיות הרבה. הקריוקי: חטף של זמן בו אני חדש נובט ואני חדש נושא פרי. הפרי הוא האני החדש. טעים האני החדש. (עמ' 5)
הקריוקי הוא תורת הגאולה של צדוק, והוא הגאולה של צדוק. כפי שאנחנו רואים, ועוד נראה, הגאולה קשורה קשר אמיץ עם האני, ועם ריבוי האני. והדרך לריבוי האני הוא הקריוקי. ברור גם למה.
ומפני שהקריוקי הוא הריבוי, הוא מנוגד למונותאיזם:
המונותאיזם רע לקריוקי כי הוא יוצא מתוך נקודת מוצא האומרת שיש מקור. הקריוקי אומר שכל אחד מההעתקים יכול באותה מידה להיות המקור. עבור צדוק, האמונה שיש מקור אחד ושלל העתקים היא חילול קודש הקודשים של הקריוקי. […] המונותאיזם והקריוקי יצאו שניהם מתוך תחושת האני, אך פנו לדרכים שונות. המונותאיזם טוען: אני זה אחד ולכן אלוהים הוא אחד. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כמות משתנה של הרבה אלוהים […] המונותאיזם טוען: אני זה שניים, ולכן אחד מאיתנו זה האני והשני הוא אלוהים. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כל אחד מאיתנו. […] המונותאיזם הוא המיקרוסופט של האמונה (עמ' 126- 133)
וצדוק גם שואף להראות שהמונותאיזם עצמו, אף אם יתכחש לכך נמרצות, מקורו בריבוי! הנה:
על מנת להוכיח סופית וחד משמעית את הקשר בין הקריוקי, האלוהים, הנבואה והמונותאיזם, יחדור צדוק אל עיקר העיקרים של המוסר המערבי – עשרת הדברות ביייבי!עשרת הדברות מופיעות פעמיים בתנ"ך […] הפעמיים האלה שונות, בייבי! עשרת הדברות הן לא אותן עשרת הדברות. כל ילד יכול לפתוח תנ"ך ולראות את זה. וגם בריאת העולם, אם כבר מדברים, גם היא מתוארת פעמיים, והפעמיים האלה שונות אחת מהשנייה. בריאת העולם, בייבי!וזה הקריוקי. ההבדלים הקטנים בין הביצועים, הרגעים הבלתי אפשריים, החלומות שלא נועדו להתגשם, המבטים שנפגשים בפעם האחרונה. הקריוקי הוא השיר של אלוהים, כי אפילו/גם אלוהים – וצדוק אוהב את אלוהים! – לא יכול לחזור פעמיים על אותו הטקסט בדיוק. השיר של אלוהים הוא השיר של הרגע של אלוהים. (עמ' 139-140)
נסכם: הקריוקי הוא ריבוי, והקריוקי הוא חיקוי, אבל חיקוי במודע. הוא מודע לעצמו ומודע לכך שלא ייתכן משהו שאינו חיקוי, אבל זה בסדר, כי לא ייתכן גם משהו שאינו חדש: כל חיקוי שונה מקודמו במקצת (ועיינו בבודריאר אם יש לכם כוח). אפילו אלוהים לא יכול לברוא משהו זהה למה שהיה, אבל בדיוק בגלל זה כל מעשה הוא בריאה: כל רגע העולם מתחדש כולו. גם אנחנו מתחדשים כל רגע ורגע, אבל אנחנו מודעים לכך (על פי צדוק) רק כאשר אנחנו שרים קריוקי ("שירו לה' שיר חדש" וגו'). המודעות שמוליד בנו הקריוקי מאפשרת לנו לראות את ריבוי האני שבנו, כלומר משחררת אותנו מהאשלייה המונותאיסטית של אני אחד מול אלוהים אחד. של אני אחיד וקבוע. כלומר, בעצם, של מוות.
כל רגע ורגע, אם כן, אנחנו אני אחר. בקריוקי אנחנו גם רואים את זה:
השיר נגמר. צדוק, כמו תייר, משקיף על חילופי המשמרות של האני. איזו טקסיות, איזה הדר (עמ' 166)
אם כך, האם רק כשאנחנו שרים קריוקי אנחנו מוארים? ודאי שלא. כמו מדיטציה, אותה יש להתחיל על הכרית ולהמשיך אל תוך החיים כולם, כך גם הקריוקי: "הקריוקי, ילד, נמצא בכל, לא רק בשירים – וזה השיעור הראשון, והכי חשוב, שאני יכול ללמד אותך. מחר אנחנו מתחילים את האימונים." (עמ' 103). הקריוקי הוא החיים, כי החיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה. אנחנו למדים שהחיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה כאשר אנחנו שרים קריוקי, כלומר מבצעים במודע את מה שכרגיל אנחנו עושים מתוך הרגל.
להמשך הרשימה בבלוג ״לולאת האל״ של תומר פרסיקו
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
