דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מי שיצא לו להציץ לאחרונה במדף ספרי העיון בחנויות הספרים המעודכנות בניו יורק, לונדון או רומא, יתקשה שלא להבחין בנושא אחד דומיננטי שחולש כיום על חלק ניכר מהשיח האינטלקטואלי העולמי: עזה. אם בעבר עסקה הזירה האינטלקטואלית בשינוי האקלים, משבר הליברליזם או השפעת הבינה המלאכותית, נושאים אלו נדחקו לשוליים על ידי העיסוק בחורבן עזה, באסון הפלסטיני ובמי שחוללה אותו — התנועה הציונית. מי שיחפש באמזון את הצירוף Gaza genocide ימצא עשרות ספרים. העיתונאי מתי פרידמן הגדיר את תחום הכתיבה הזה "עזולוגיה" (Gazology), מדעי עזה. אבל האירוניה לא תעלים את העובדה שעזה הפכה לגראונד זירו של המחשבה הפוליטית בתקופתנו.
אחד ממובילי הגל הזה היה הספר The World after Gaza מאת פנקג' מישרה, שיצא בתחילת 2025 וסימן את החרבתה של עזה כקו שבר ביחסים בין המערב הפרו־ישראלי ובין העולם הלא־מערבי. במקביל לו יצא גם Being Jewish after the Destruction of Gaza מאת פיטר ביינרט, שהציג את פשעי המלחמה שחוללה ישראל בתור משבר חמור בהיסטוריה היהודית. מאז, כאמור, יצאו עוד ועוד כותרים בנושא, החל ביצירת הקומיקס Gaza in my Phone של המאייר הלבנוני מאזן קרבאג' ועד העדות האישית קורעת הלב Pizza Before We Die מאת חסן כנפאני. כמה מבכירי התיאורטיקנים העכשוויים נדרשו גם הם לנושא, ביניהם הפילוסוף האיטלקי פרנקו ביפו ברארדי, שפרסם את המסה הפרובוקטיבית Thinking Gaza, אבל גם הפילוסוף ההודי סומיאברטה צ'ודהורי, מחבר הספר Thoughts of Gaza Far from Gaza.
כל הספרים האלה מנתחים את מלחמת ההחרבה של ישראל בעזה ומציבים אותה כאירוע מכונן המסמן עידן היסטורי חדש; אירוע המתחרה בטראומות היסטוריות מרכזיות בעידן המודרני, כמו השואה ומלחמת וייטנאם. ברארדי ניסח זאת באמירה: "אחרי עזה, הגיע הזמן להכיר בכך שהניסיון להפוך את ההיסטוריה להומנית נכשל, ולא יהיה ניסיון שני. הגיע הזמן להכיר בכך שהניסוי המכונה 'ציוויליזציה' כשל". לא פחות.
והנה, לאחרונה נראה שטפטופים מן הנחשול הזה הגיעו גם למדף הספרים הישראלי. בשתיים מההוצאות המעודכנות יותר במקומותינו התפרסמו לאחרונה ספרים המבקשים שלא להסיט את המבט, ולהביט נכוחה באסונה הנורא של עזה. הוצאת בבל פרסמה את "היסטוריון בעזה" מאת ז'אן־פייר פיליו והוצאת רסלינג את "בשביל עזה: מסה על היש והאין" מאת עידן צבעוני, מעורכי ההוצאה.
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
פיליו חיבר בעבר ספר על ההיסטוריה של עזה, והוא מכיר את המקום היטב. אבל כשנכנס גילה שכפי שחשש, עזה שהכיר נמחתה מעל פני האדמה. "הבנתי מזמן שעזה שהכרתי ודרכתי על אדמתה כבר אינה קיימת. עכשיו אני יודע את זה", כתב. לנוכח המחסור הנורא במי שתייה, והחרבת משק המים של הרצועה, הוא מזכיר, למשל: "חורבן כזה עשוי להשכיח את העובדה שעזה היתה במשך אלפי שנים נווה מדבר שנודע בשל צמחייתו העשירה". מכאן ואילך, הספר מורכב מכרוניקה של האירועים בתקופת שהותו בעזה, וביניהם סיפורים שבהם נתקל.
למשל סיפורו של העיתונאי רושדי סראג', אחד ממייסדי חברת "עין מדיה". שותפו, יאסר מורטג'ה, נורה למוות על ידי צה"ל ב–2018, כשסיקר את הצעדות של הצעירים העזתים לעבר הגבול. סראג' המשיך להפעיל את החברה לבדו, וסיקר גם נושאים אזרחיים הנוגעים לחיים ברצועה. בסתיו 2023 הוא השתתף בכתבה של העיתון "לה מונד" על פינוי עשרות אלפי טונות של פסולת מוואדי עזה, ושיקום אפיק הנחל. הכתבה התפרסמה בעיתון הצרפתי בבוקר 7 באוקטובר. המשפחה שהתה באותו זמן במפרץ, אך סראג' החליט לחזור לרצועה כל עוד המעבר פתוח כדי לסקר את ההתרחשויות. ב–22 באוקטובר הופצץ הבית שבו הם שהו. המשפחה אכלה באותו זמן ארוחת בוקר, וסראג' השליך את עצמו על אשתו ובתו ונהרג במקום.
ויש עוד סיפורים ועדויות — למשל של פסיכיאטר עזתי שנדרש לטפל בילדים שמצאו את גופות חבריהם או אחיהם המתים. מלבד המוות השורה בכל, העדויות מציגות גם את ההמצאות והאלתורים שמפתחים התושבים כדי לשרוד; את השוק הפרוע של מוצרים נדירים כמו סיגריות; וגם את התפוררות החברה בעזה — הסרת הטאבואים, התפרעות כנופיות הפשע ומעשי השוד. פיליו מתאר גם את הפשעים של אנשי חמאס, שמטילים את אימתם על כל מי שמבטא ביקורת. "אנשי מיליציה רעולי פנים גוררים את קורבנם לרחוב ויורים בו בפיקת הברך מטווח אפס, בעוד שותף לפשע עם ברדס מצלם את הפשע".
כל זה קורה בחורף השני של המלחמה, זמן רב לפני שהיא נגמרה. לאורך 2025 המצב בעזה החמיר עוד, ואזורים נוספים הוחרבו באופן שיטתי. ספרו של פיליו הוא בסך הכל עדות אחת מתוך רבות שניתן לקרוא. הספר נכתב בחיפזון, וחלקו מורכב מכרוניקה של אירועים מדיניים וצבאיים שדווחו בעיתונות. מי שיחפש בו יצירת מופת אנטי־מלחמתית צפוי להתאכזב. ועם זאת, זה עדיין הספר המשמעותי הראשון בעברית שעוסק בחורבן עזה, שלא מנקודת המבט הישראלית. עצם פרסום הספר הזה הוא אמירה — הפרה של האלם שאפיין עד כה את יחסה של הספרות הישראלית לזוועה מעבר לגדר.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
