העולם של קלי לינק אינו דומה לשום עולם ספרותי אחר: הוא רק שלה. לינק, סופרת אמריקאית ש"מסתבכים בצרות" הוא קובץ הסיפורים השלישי שלה המתורגם לעברית, היא אמנית של דמיון ושל קומפוזיציה. דמיון הוא מצרך נדיר, במיוחד על רקע הספרות השגורה שמתמקדת בתיאור ריאליסטי של סאגות משפחתיות ואישיות. לכאורה, גם לינק חושפת דרמה אנושית של דמויות נוגעות ללב: אשה בודדה שבעלה נטש אותה, ואחיה התאום מגיע לבקר אותה ופורע את שגרת חייה; נערה מתבגרת שמקנאה בחברתה הטובה, משום שיש לה חבר שהיא רוצה לעצמה; זוג הומואים שנוסעים לחתונה על אי מבודד, בזמן שהאם הפונדקאית שנושאת ברחמה את בנם הבכור נתקפת צירים מוקדמים.
אבל זה רק חלק מהתמונה, משום שלינק מעצבת את הסצינות האנושיות הללו בתוך עולם שיש בו הפרעה; שיש בו הסתבכות בצרות. אלו צרות של אימה, מסתורין ופנטזיה, של רוחות רפאים ושל גיבורי על, של באר משאלות ושל תופעות לא מוסברות. לדמיון שלה אין גבול: האשה הבודדה שבעלה עזב אותה עובדת במשרד, שאליו מגיעים ומאוחסנים אנשים ישֵנים שנאספו מרחבי המדינה ולא ברור מדוע נרדמו ואיך להעירם; הנערה המתבגרת רוצה את החבר המקסים של חברתה הטובה, אבל החבר הוא צעצוע כמו־אנושי של רוח רפאים; וזוג ההומואים מהחתונה נתקלים על השולחן בחדרם בחיה מעופשת מפוחלצת, עם "פרצוף כועס. האף הוא מין חרטום מקומט, זיפי. איזה יצור מקומי. הם היו כזה מטרד שכולם פשוט השמידו אותם". ובכל זאת, שמץ חיים עוד מבעבע בתוכו.
כל סיפור הוא ביצת הפתעה, שלא ברור מה יגיח ממנה; אין שום דבר צפוי מראש במרחבים שאליהם הדמיון של לינק מגיע. הישויות העתידניות או העל־טבעיות נטועות בתוך קומפוזיציה שנונה, שמניחה אותן רק ברקע, בצדודית המבט: סיפורי החיים מוכרים מאוד, אבל הרקע זר ומוזר. המפגש בין השניים מתוח כמו קורי עכביש, פותח ביניהם דיאלוג סמוי שמגיע לנימים עמוקים של תשוקה ושל חרדה אנושית.
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
