העולם של קלי לינק אינו דומה לשום עולם ספרותי אחר: הוא רק שלה. לינק, סופרת אמריקאית ש"מסתבכים בצרות" הוא קובץ הסיפורים השלישי שלה המתורגם לעברית, היא אמנית של דמיון ושל קומפוזיציה. דמיון הוא מצרך נדיר, במיוחד על רקע הספרות השגורה שמתמקדת בתיאור ריאליסטי של סאגות משפחתיות ואישיות. לכאורה, גם לינק חושפת דרמה אנושית של דמויות נוגעות ללב: אשה בודדה שבעלה נטש אותה, ואחיה התאום מגיע לבקר אותה ופורע את שגרת חייה; נערה מתבגרת שמקנאה בחברתה הטובה, משום שיש לה חבר שהיא רוצה לעצמה; זוג הומואים שנוסעים לחתונה על אי מבודד, בזמן שהאם הפונדקאית שנושאת ברחמה את בנם הבכור נתקפת צירים מוקדמים.
אבל זה רק חלק מהתמונה, משום שלינק מעצבת את הסצינות האנושיות הללו בתוך עולם שיש בו הפרעה; שיש בו הסתבכות בצרות. אלו צרות של אימה, מסתורין ופנטזיה, של רוחות רפאים ושל גיבורי על, של באר משאלות ושל תופעות לא מוסברות. לדמיון שלה אין גבול: האשה הבודדה שבעלה עזב אותה עובדת במשרד, שאליו מגיעים ומאוחסנים אנשים ישֵנים שנאספו מרחבי המדינה ולא ברור מדוע נרדמו ואיך להעירם; הנערה המתבגרת רוצה את החבר המקסים של חברתה הטובה, אבל החבר הוא צעצוע כמו־אנושי של רוח רפאים; וזוג ההומואים מהחתונה נתקלים על השולחן בחדרם בחיה מעופשת מפוחלצת, עם "פרצוף כועס. האף הוא מין חרטום מקומט, זיפי. איזה יצור מקומי. הם היו כזה מטרד שכולם פשוט השמידו אותם". ובכל זאת, שמץ חיים עוד מבעבע בתוכו.
כל סיפור הוא ביצת הפתעה, שלא ברור מה יגיח ממנה; אין שום דבר צפוי מראש במרחבים שאליהם הדמיון של לינק מגיע. הישויות העתידניות או העל־טבעיות נטועות בתוך קומפוזיציה שנונה, שמניחה אותן רק ברקע, בצדודית המבט: סיפורי החיים מוכרים מאוד, אבל הרקע זר ומוזר. המפגש בין השניים מתוח כמו קורי עכביש, פותח ביניהם דיאלוג סמוי שמגיע לנימים עמוקים של תשוקה ושל חרדה אנושית.
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
