העולם של קלי לינק אינו דומה לשום עולם ספרותי אחר: הוא רק שלה. לינק, סופרת אמריקאית ש"מסתבכים בצרות" הוא קובץ הסיפורים השלישי שלה המתורגם לעברית, היא אמנית של דמיון ושל קומפוזיציה. דמיון הוא מצרך נדיר, במיוחד על רקע הספרות השגורה שמתמקדת בתיאור ריאליסטי של סאגות משפחתיות ואישיות. לכאורה, גם לינק חושפת דרמה אנושית של דמויות נוגעות ללב: אשה בודדה שבעלה נטש אותה, ואחיה התאום מגיע לבקר אותה ופורע את שגרת חייה; נערה מתבגרת שמקנאה בחברתה הטובה, משום שיש לה חבר שהיא רוצה לעצמה; זוג הומואים שנוסעים לחתונה על אי מבודד, בזמן שהאם הפונדקאית שנושאת ברחמה את בנם הבכור נתקפת צירים מוקדמים.
אבל זה רק חלק מהתמונה, משום שלינק מעצבת את הסצינות האנושיות הללו בתוך עולם שיש בו הפרעה; שיש בו הסתבכות בצרות. אלו צרות של אימה, מסתורין ופנטזיה, של רוחות רפאים ושל גיבורי על, של באר משאלות ושל תופעות לא מוסברות. לדמיון שלה אין גבול: האשה הבודדה שבעלה עזב אותה עובדת במשרד, שאליו מגיעים ומאוחסנים אנשים ישֵנים שנאספו מרחבי המדינה ולא ברור מדוע נרדמו ואיך להעירם; הנערה המתבגרת רוצה את החבר המקסים של חברתה הטובה, אבל החבר הוא צעצוע כמו־אנושי של רוח רפאים; וזוג ההומואים מהחתונה נתקלים על השולחן בחדרם בחיה מעופשת מפוחלצת, עם "פרצוף כועס. האף הוא מין חרטום מקומט, זיפי. איזה יצור מקומי. הם היו כזה מטרד שכולם פשוט השמידו אותם". ובכל זאת, שמץ חיים עוד מבעבע בתוכו.
כל סיפור הוא ביצת הפתעה, שלא ברור מה יגיח ממנה; אין שום דבר צפוי מראש במרחבים שאליהם הדמיון של לינק מגיע. הישויות העתידניות או העל־טבעיות נטועות בתוך קומפוזיציה שנונה, שמניחה אותן רק ברקע, בצדודית המבט: סיפורי החיים מוכרים מאוד, אבל הרקע זר ומוזר. המפגש בין השניים מתוח כמו קורי עכביש, פותח ביניהם דיאלוג סמוי שמגיע לנימים עמוקים של תשוקה ושל חרדה אנושית.
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
