בספר העיון הקודם של דרור בורשטיין (תמונות של בשר), לצד שלל מבטים שהופנו אל חיות ובני אדם באמנות מערבית ומזרחית כאחד, התבונן המחבר בתמונה מסין מראשית המאה ה-10 ("איש זֶן ונמר") המיוחסת לשי-קו. נראים בה איש ונמר חבוקים בהרמוניה; האדם רוכן על הנמר, מניח עליו את זרועו המקופלת, שניהם במעין תרדמה חלומית שקפאה בחלל הזמן, עיניהם עצומות. בעודנו מתבקשים להשהות, ולו לרגע, את האופק האלים המיוחס למפגש אדם-נמר, קירבה מיוחדת ואינטימית מתבהרת אל מול עינינו המשתהות, קירבה המפתיעה בעוצמתה הכבושה, השקטה, בין אדם לחיית טרף, בין קרוב לרחוק, בין אדם לטבע.
ספרו של בורשטיין, אדם בחלל, נכתב מבעד לאותה פרקטיקת התבוננות חכמה ומעודנת אשר מדמה את היד הכותבת ליד רושמת, את העט הנובע למכחול. בפשטות לכאורה, במעין מכניזם שעל סף שירת שתיקה אשר מסתירה מאחוריה מורכבות גדולה, בורשטיין הוא מורה מעולה לתרגול המבט השקט, אלא שעתה, מבעד לאותה התנסות אישית-גופנית המהולה באהבה בלתי-תלויה לדבר, מושא ההתבוננות הוא החלל אשר מתפקד כמוזיאון פתוח לרווחה וכמרחב מאגי אשר ככזה מזמן אליו את הפואטי, שכן כמו הרבה ספרים מתוחכמים גם ספרו של בורשטיין הוא רב-רובדי, כלומר שהוא גם טקסט גדוש, בשפת בני אדם, ביחס לאסטרונומיה וגם מעין הצהרה ארס-פואטית, תוך כדי תרגול ועידון רגעי התבוננות וכתיבה: "אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זו תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה" (עמ' 107).
הספר המעודן הזה, אשר משרשר זיקות והקשרים מרוחקים כביכול בקצב מסחרר, נכתב על ידי משורר-סופר שהוא גם חובב אסטרונומיה מושבע מילדות ("אינני מדען, רק חובב אסטרונומיה ותיק. התחלתי להביט בשמים ולחשוב עליהם כשהייתי בן שלוש עשרה, בזכות חוג אסטרונומיה שנערך בבית רמז בנתניה בהדרכת דוד סמיקט. ליטשתי מראה קעורה ובניתי טלסקופ בהדרכתו". עמ' 21), אשר מדמה לראות בתצלום של "גלקסיות המחושים", שצולם מטלסקופ החלל הַאבל, עוּבר המקופל ברחם אמו הניבט אלינו בצילום אולטרה-סאונד; ומשם נודדת האסוציאציה, במעין תנועה יפה ופתלתלה בחלל בפני עצמה, למדרש "ויקרא רבה" אשר מבקש להבין את העובר כפוטנציאל, ואזי מדמה אותו לפנקס סגור המחכה לדברים שיכתבו בו: "מקופל ומונח כפנקס, ראשו מונח לו בין ברכיו" (עמ' 84).
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
