ב"האלבום של אדל" המרהיב ביופיו ממחיז קלוד פונטי, באמצעות דימויים בלבד, עשרות עלילות שטות קטנות, הנתונות לפרשנות האישית של הקורא. פונטי מתייחס אל הקורא־הילד כאל אדם מעורב ובעל תושייה אינטלקטואלית. הוא לא "מפעיל" את הקורא, אלא מייצר סביבה מגוונת וחיה, ובה הקורא מעניין את עצמו. בשונה מהמקובל בז'אנר, בספר הזה אין משימה, מטרה, מוסר השכל או סימני דרך להתמצאות. אם כבר, פונטי מקניט את התועלת ואת היעילות — היציאה מהשורות היא ערך עליון.
ואמנם, הספר מתחיל בשורות מאורגנות, אוסף של דימויים, כמו מיניאטורות צייתניות על המדף: הדובון המחייך, הג'ירפה הייצוגית, הדג האדיש, ארנב השדה האפרפר, האיש בחליפה, השוטר במדים, השמש המחייכת, התרנגולת המהוגנת ועוד המוני חפצים שתקנים — כל אלה הולכים ומתפרפרים מתוך השורות, מקבלים חיים משלהם ועלילותיהם נקשרות זו בזו כאילו היו ערימת שמונצס שיצאה משליטה.
יוצאים מהכלל הם הגורים, המנהיגים את המרד. הנוכחות שלהם שונה מהבחינה הגרפית ומבחינת העלילה — הם אינם מופיעים כדימויים מוכנים מראש ואינם נגררים להרפתקה, אלא מניעים אותה. כבר בעמודים הראשונים אפשר לראות שהאפרוחים והחתלתולים לא עומדים בשקט בשביל התמונה. בשורה מתחתם אפשר לראות פעוטה, כנראה אדל כשהיתה קטנטונת, מתנסה בשפופרת צבע. בהמשך תופסת את מקומה אדל הילדה, שהופכת מפרגמנט מרוחק לדמות מלאת אופי ולוקחת את המהפכה שלב אחד קדימה. המהפכה היא גם ארס־פואטית — התעוררותם של דימויים ואובייקטים לחיים עצמאיים היא מרד באבא/היוצר, האספן, המתעד הקפדן.
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
