הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי. קשרתי את רגלִי ברצועת התיק שלי כשהדוב הסתלק, ניקולאי עזר לי לחבוש את הפנים כשהצטרף אלי, הוא רוקן על ראשי את מלאי הספירט יקר הערך שזרם לאורך הלחיים עם דמעות ודם. לאחר מכן השאיר אותי לבד, הוא לקח את מכשיר האלקטל הקטן והלך להזעיק עזרה מראש צוק ללא ספק במחשבה שהרשת הרעועה, מכשיר הטלפון הישן, האנטנות הרחוקות, כל זה יעבוד, כי הרי הגעש המקיפים אותנו, שרק לפני כמה רגעים חגגו את החופש שלנו, זועקים עכשיו את כליאתנו.
קר לי. אני מגששת אחר שק השינה שלי, מתכרבלת בו כמיטב יכולתי. מחשבותי נודדות אל הדוב, חוזרות לפה, מסתובבות, יוצרות הֶקשרים, בוחנות ומנתחות, בונות מגדלים של תוכניות הצלה באוויר. בתוך ראשי זה ודאי דומה להתפשטות בלתי-נשלטת של סינפסות ששולחות ומקבלות מידע במהירות גבוהה מתמיד, הקצב מסנוור, מהיר כברק, אוטונומי ובלתי-נשלט כמו חלום, ועם זאת, שום דבר לא היה מעולם אמיתי יותר ועכשווי יותר. הקולות שאני קולטת מתעצמים, אני שומעת כמו חיית פרא, אני חיית הפרא. אני תוהה לרגע אם הדוב יחזור כדי להשלים את המלאכה איתי, או כדי שאשלים את המלאכה איתו, או כדי ששנינו נמות יחד בחיבוק אחרון. אבל אני כבר יודעת, אני מרגישה שזה לא יקרה, שהוא רחוק עכשיו, שהוא כושל במרומי הערבה, הדם זולג על פרוותו. ככל שהוא יתרחק ואני אירגע, שנינו נחזור לעשתונותינו. הוא בלעדי, אני בלעדיו, נצליח לשרוד למרות מה שהלך לאיבוד בתוך גופו של האחר; נצליח לחיות עם מה שנשאר מאחור.
אני שומעת אותו היטב לפני שהוא מגיע. ניקולאי ואנה שהצטרפו אלי לא מזמן לא שומעים אותו. הוא מגיע, אני אומרת, אבל לא אין כלום הם עונים, רק אנחנו במרחב העצום עם הערפל שעולה ויורד. אף על פי כן, כמה דקות לאחר מכן מגיעה מפלצת מתכת כתומה ששרדה את העידן הסובייטי ועוקרת אותנו מהמקום.
(מצרפתית: עמית רוטברד)
על הכריכה: אדוורד מונק, "האישה והדוב" (Kvinnen og bjørnen), ליתוגרפיה, 1909-1908
מוזיאון מונק, אוסלו. צילום Munchmuseet / Ove Kvavik
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
