חודורובסקי, שהחודש תיערך לכבודו מחווה בסינמטק, הוא סיפור בלתי ייאמן. אחרי לימודים עם מרסל מרסו, התרועעות עם הסוריאליסטים והצלחה בחוגי האנדרגראונד עם סרטיו הראשונים, סכסוך עסקי (המנהל של הביטלס השקיע בו ודרש בתמורה סרט שחודורובסקי סירב לביים) גרם לו לשקוע בתהום הנשייה הקולנועי, וקולו – למעט הכבוד שלו זכה בקהילת הקומיקס העולמית עם ספרי "אינקל" שיצר עם המאייר מוביוס – כמעט אינו נשמע.
ולפתע, ב־2013, כמו עוף החול וכמעט משום מקום, הוא קם לתחייה עם הסרט הנהדר "חולית של חודורובסקי", בבימוי פרנק פאביץ'. הסרט מספר את סיפורו של "הסרט הטוב ביותר שמעולם לא נעשה" – העיבוד של הבמאי הצ'יליאני ממוצא יהודי לרומן "חולית" שהיה אמור לצאת לאקרנים באמצע שנות ה־70, עם שחקנים כגון מיק ג'אגר וסלבדור דאלי ומוזיקה של פינק פלויד. הסרט נגנז אבל העיצוב, התפאורה וההשראה התפזרו לכל עבר והשפיעו על אינספור סרטי מדע בדיוני מאז, במה שכבר הפך – לא מעט בזכות סיפור המעשה כפי שנשמע מפי חודורובסקי עצמו מול המצלמה – למיתוס חדש של הולדת המדע הבדיוני העכשווי בקולנוע. בניגוד לאמן אחר שהתגלה מחדש באותה תקופה והולל כגאון נשכח – הזמר סיקסטו רודריגז בסרט "מחפשים את שוגרמן" – השבחים לאמנות של חודורובסקי מוצדקים.
השלב הנוכחי בתחייה המתמשכת של חודורובסקי, לפחות בישראל, מגיע עם צאת התרגום הראשון לעברית מספריו – האוטוביוגרפיה "ריקוד המציאות", שתרגמה מספרדית מיכל שליו בהוצאת בבל. זהו ספר נהדר שכל סיפור בו מלא צבעים וריחות, מהילדות האומללה בעיירה הצחיחה בצ'ילה שבה למד איך כל דבר במציאות קשור ותלוי זה בזה דרך ההתנסויות המשונות במציאות הזו בבגרותו. חודורובסקי הוא מספר סיפורים מיומן והוא שוזר באוטוביוגרפיה פרטים שגם אם אינם נכונים במאת האחוזים גורמים לקורא לפקפק בטיבה של האמת או בחשיבותה, והוא מתמסר לחוויה המכשפת שחודורובסקי מבקש להכניסו אליה. כל משיכתו של חודורובסקי למוזר ולאיזוטרי שבתרבויות השונות מואר באור בהיר כהמשך טבעי לחוויות הילדות שלו. התרגום והסרט באותו השם שיצא ב־2013 – אחרי 23 שנים של שתיקה קולנועית – וסרט ההמשך "שירה אינסופית" (2016) יצרו באזז נדיר סביב במאי שבשנה הבאה יהיה בן 90.
לעומת שני הסרטים שהפכו לסרטי קאלט בתרבות הנגד של תחילת שנות ה־70 – "אל טופו" ו"ההר הקדוש", שהציבו את הדימוי והסמלים במרכז לא פעם על חשבון עלילה קוהרנטית – "ריקוד המציאות" ו"שירה אינסופית" הם הסרטים הקומוניקטיביים ביותר שלו. הם לא מסתפקים בעלילה מבוססת מיתוס אלא מספרים סיפור חי. אחרי חיים שלמים של עיסוק בביוגרפיה שלו, עם כלים והתמחויות שצבר לאורך הדרך כגון טארוט, אלכימיה, זן בודהיזם ופסיכדליה, התמונה שמוצגת בגלגול החדש שלו אנושית יותר ולא מהווה רק שוק פסיכדלי לעיניים – מהנה, צבעוני ומכשף ככל שיהיה.
[...]
להמשך המאמר ולטריילרים של הסרטים המשתתפים בפסטיבל, באתר טיים אאוט תל אביב
תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.
מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה של ״הברוטליסט״ כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של הסרט כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
הפרק ה-נא ב״החיים הוראות שימוש״ ממוקם באמצע הרומן בדיוק ומשמש מעין מצפן, או אפילו הוראות שימוש לרומן כולו. לאחר ההקדמה שבה מוצג הצייר ולן ותוכניתו להכניס את כל חייו לציור אחד, צירף ז׳ורז׳ פרק קטע ארוך שאותו כינה ה״קומפנדיום״. זהו מעין שיר בן 179 שורות שבכל שורה בו מופיע אחד מהסיפורים המסופרים בספר. לפעמים אלו סיפורים ארוכים ולפעמים קצרים, אך כל אחד מהם מסופר בפסוק בן 60 סימני דפוס כולל רווחים בדיוק (למעט אחד שיש בו 59 סימנים).
הפסוקים מאורגנים בשלושה בתים או ריבועים בני 60 שורות בהתאמה (למעט אחד שיש בו 59 שורות). בכל אחד מהריבועים הללו עובר אקרוסטיכון אלכסוני מהאות האחרונה של הפסוק הראשון אל האות הראשונה של הפסוק האחרון. בריבוע הראשון עוברת האות נו״ן, בשני האות פ״ה ובשלישי האות שי״ן.
במקור הצרפתי השתמש פרק באותיות A, M, E, שמשמעותן : נשמה.
הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:
אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.
