חודורובסקי, שהחודש תיערך לכבודו מחווה בסינמטק, הוא סיפור בלתי ייאמן. אחרי לימודים עם מרסל מרסו, התרועעות עם הסוריאליסטים והצלחה בחוגי האנדרגראונד עם סרטיו הראשונים, סכסוך עסקי (המנהל של הביטלס השקיע בו ודרש בתמורה סרט שחודורובסקי סירב לביים) גרם לו לשקוע בתהום הנשייה הקולנועי, וקולו – למעט הכבוד שלו זכה בקהילת הקומיקס העולמית עם ספרי "אינקל" שיצר עם המאייר מוביוס – כמעט אינו נשמע.
ולפתע, ב־2013, כמו עוף החול וכמעט משום מקום, הוא קם לתחייה עם הסרט הנהדר "חולית של חודורובסקי", בבימוי פרנק פאביץ'. הסרט מספר את סיפורו של "הסרט הטוב ביותר שמעולם לא נעשה" – העיבוד של הבמאי הצ'יליאני ממוצא יהודי לרומן "חולית" שהיה אמור לצאת לאקרנים באמצע שנות ה־70, עם שחקנים כגון מיק ג'אגר וסלבדור דאלי ומוזיקה של פינק פלויד. הסרט נגנז אבל העיצוב, התפאורה וההשראה התפזרו לכל עבר והשפיעו על אינספור סרטי מדע בדיוני מאז, במה שכבר הפך – לא מעט בזכות סיפור המעשה כפי שנשמע מפי חודורובסקי עצמו מול המצלמה – למיתוס חדש של הולדת המדע הבדיוני העכשווי בקולנוע. בניגוד לאמן אחר שהתגלה מחדש באותה תקופה והולל כגאון נשכח – הזמר סיקסטו רודריגז בסרט "מחפשים את שוגרמן" – השבחים לאמנות של חודורובסקי מוצדקים.
השלב הנוכחי בתחייה המתמשכת של חודורובסקי, לפחות בישראל, מגיע עם צאת התרגום הראשון לעברית מספריו – האוטוביוגרפיה "ריקוד המציאות", שתרגמה מספרדית מיכל שליו בהוצאת בבל. זהו ספר נהדר שכל סיפור בו מלא צבעים וריחות, מהילדות האומללה בעיירה הצחיחה בצ'ילה שבה למד איך כל דבר במציאות קשור ותלוי זה בזה דרך ההתנסויות המשונות במציאות הזו בבגרותו. חודורובסקי הוא מספר סיפורים מיומן והוא שוזר באוטוביוגרפיה פרטים שגם אם אינם נכונים במאת האחוזים גורמים לקורא לפקפק בטיבה של האמת או בחשיבותה, והוא מתמסר לחוויה המכשפת שחודורובסקי מבקש להכניסו אליה. כל משיכתו של חודורובסקי למוזר ולאיזוטרי שבתרבויות השונות מואר באור בהיר כהמשך טבעי לחוויות הילדות שלו. התרגום והסרט באותו השם שיצא ב־2013 – אחרי 23 שנים של שתיקה קולנועית – וסרט ההמשך "שירה אינסופית" (2016) יצרו באזז נדיר סביב במאי שבשנה הבאה יהיה בן 90.
לעומת שני הסרטים שהפכו לסרטי קאלט בתרבות הנגד של תחילת שנות ה־70 – "אל טופו" ו"ההר הקדוש", שהציבו את הדימוי והסמלים במרכז לא פעם על חשבון עלילה קוהרנטית – "ריקוד המציאות" ו"שירה אינסופית" הם הסרטים הקומוניקטיביים ביותר שלו. הם לא מסתפקים בעלילה מבוססת מיתוס אלא מספרים סיפור חי. אחרי חיים שלמים של עיסוק בביוגרפיה שלו, עם כלים והתמחויות שצבר לאורך הדרך כגון טארוט, אלכימיה, זן בודהיזם ופסיכדליה, התמונה שמוצגת בגלגול החדש שלו אנושית יותר ולא מהווה רק שוק פסיכדלי לעיניים – מהנה, צבעוני ומכשף ככל שיהיה.
[...]
להמשך המאמר ולטריילרים של הסרטים המשתתפים בפסטיבל, באתר טיים אאוט תל אביב
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
