14.07.2018
חודורובסקי, שהחודש תיערך לכבודו מחווה בסינמטק, הוא סיפור בלתי ייאמן. אחרי לימודים עם מרסל מרסו, התרועעות עם הסוריאליסטים והצלחה בחוגי האנדרגראונד עם סרטיו הראשונים, סכסוך עסקי (המנהל של הביטלס השקיע בו ודרש בתמורה סרט שחודורובסקי סירב לביים) גרם לו לשקוע בתהום הנשייה הקולנועי, וקולו – למעט הכבוד שלו זכה בקהילת הקומיקס העולמית עם ספרי "אינקל" שיצר עם המאייר מוביוס – כמעט אינו נשמע.
ולפתע, ב־2013, כמו עוף החול וכמעט משום מקום, הוא קם לתחייה עם הסרט הנהדר "חולית של חודורובסקי", בבימוי פרנק פאביץ'. הסרט מספר את סיפורו של "הסרט הטוב ביותר שמעולם לא נעשה" – העיבוד של הבמאי הצ'יליאני ממוצא יהודי לרומן "חולית" שהיה אמור לצאת לאקרנים באמצע שנות ה־70, עם שחקנים כגון מיק ג'אגר וסלבדור דאלי ומוזיקה של פינק פלויד. הסרט נגנז אבל העיצוב, התפאורה וההשראה התפזרו לכל עבר והשפיעו על אינספור סרטי מדע בדיוני מאז, במה שכבר הפך – לא מעט בזכות סיפור המעשה כפי שנשמע מפי חודורובסקי עצמו מול המצלמה – למיתוס חדש של הולדת המדע הבדיוני העכשווי בקולנוע. בניגוד לאמן אחר שהתגלה מחדש באותה תקופה והולל כגאון נשכח – הזמר סיקסטו רודריגז בסרט "מחפשים את שוגרמן" – השבחים לאמנות של חודורובסקי מוצדקים.
השלב הנוכחי בתחייה המתמשכת של חודורובסקי, לפחות בישראל, מגיע עם צאת התרגום הראשון לעברית מספריו – האוטוביוגרפיה "ריקוד המציאות", שתרגמה מספרדית מיכל שליו בהוצאת בבל. זהו ספר נהדר שכל סיפור בו מלא צבעים וריחות, מהילדות האומללה בעיירה הצחיחה בצ'ילה שבה למד איך כל דבר במציאות קשור ותלוי זה בזה דרך ההתנסויות המשונות במציאות הזו בבגרותו. חודורובסקי הוא מספר סיפורים מיומן והוא שוזר באוטוביוגרפיה פרטים שגם אם אינם נכונים במאת האחוזים גורמים לקורא לפקפק בטיבה של האמת או בחשיבותה, והוא מתמסר לחוויה המכשפת שחודורובסקי מבקש להכניסו אליה. כל משיכתו של חודורובסקי למוזר ולאיזוטרי שבתרבויות השונות מואר באור בהיר כהמשך טבעי לחוויות הילדות שלו. התרגום והסרט באותו השם שיצא ב־2013 – אחרי 23 שנים של שתיקה קולנועית – וסרט ההמשך "שירה אינסופית" (2016) יצרו באזז נדיר סביב במאי שבשנה הבאה יהיה בן 90.
לעומת שני הסרטים שהפכו לסרטי קאלט בתרבות הנגד של תחילת שנות ה־70 – "אל טופו" ו"ההר הקדוש", שהציבו את הדימוי והסמלים במרכז לא פעם על חשבון עלילה קוהרנטית – "ריקוד המציאות" ו"שירה אינסופית" הם הסרטים הקומוניקטיביים ביותר שלו. הם לא מסתפקים בעלילה מבוססת מיתוס אלא מספרים סיפור חי. אחרי חיים שלמים של עיסוק בביוגרפיה שלו, עם כלים והתמחויות שצבר לאורך הדרך כגון טארוט, אלכימיה, זן בודהיזם ופסיכדליה, התמונה שמוצגת בגלגול החדש שלו אנושית יותר ולא מהווה רק שוק פסיכדלי לעיניים – מהנה, צבעוני ומכשף ככל שיהיה.
[...]
להמשך המאמר ולטריילרים של הסרטים המשתתפים בפסטיבל, באתר טיים אאוט תל אביב
18.06.2025
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
18.06.2025
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
09.06.2025
יובל אביב מתארח בתוכנית ״סוכן תרבות״ בכאן 11 ומשוחח עם קובי מידן על שיתוף הפעולה בין הסופר מישל וולבק והמאייר לואי פייאר ועל הרומן הגרפי המרהיב שלהם המתבסס על ״המפה והטריטוריה״, זוכה פרס גונקור לשנת 2010.