אלחנדרו חודורובסקי נולד ב - 1929 בעיירה נידחת בצ'ילה להורים יהודים שברחו מרוסיה. כנער בצ'ילה עוד הספיק לכתוב ואף לפרסם שירה, ללמוד באוניברסיטה ולעזוב אותה עד מהרה כדי להצטרף לקרקס כליצן, לייסד תיאטרון פנטומימה ולהגר לצרפת בתחילת שנות העשרים לחייו. בצרפת הצטרף לקבוצת פנטומימה עם מרסל מרסו ונסע איתה בכל העולם. בשנות ה- 50 ביים כמה סרטים קצרים שרובם התבססו על פנטומימה, ושנחשבו כבר אז ליצירות מופת. הוא התערבב עם הסוריאליסטים הצרפתים (אנדרה ברטון ושות') שהשפיעו עליו רבות, אך במקביל גם התגבשה בו ההכרה שהם נעשים רכרוכיים ושמרנים מדי לטעמו, וכך ייסד בתחילת שנות ה-60 את "קבוצת הפאניקה" עם חבריו הסופר והמחזאי פרננדו אראבאל ורולנד טופור. כפעולת מחאה ואולי מתוך רצון לנער את הסוריאליזם משלוותו הבורגנית, השלישייה יצרה מיצגים ומחזות כאוטיים לחלוטין, מעוררי פלצות ויזואלית ולא בחלה בשום אמצעי כדי לגעת באבסורד.
בתחילת שנות ה–60 עבר חודורובסקי להתגורר במקסיקו סיטי, שם המשיך בחקר התיאטרון וגבולותיו ובעשייה הקולנועית. שני מפגשים משמעותיים השפיעו אז על המשך דרכו: הוא פגש את נזיר הזן-בודהיזם היפני אג'ו טקאטה, שלימד קבוצת אינטלקטואלים שעימה נמנה גם אריך פרום, ובמשך תקופה ארוכה ישב מדיטציית זן והגה בסיפורי זן (קואנים), עולם שהשפיע עליו רבות. המפגש המשמעותי הנוסף שלו היה עם השמאנית המרפאה "פאצ'יטה", ששמה נודע בכל רחבי מקסיקו, ומי שאימצה אותו בתור שוליה במשך כמה שנים. חודורובסקי היה עד לניתוחים מוזרים לאור נרות וללא הרדמה, להשתלות לב, ריאות, להסרות גידולים ומה לא, וחזה במו עיניו בריפוים יוצא הדופן של אלפי חולים. חצי מטיל ספק וחצי ירא מכוחה של המרפאה העוצמתית החליט חודורובסקי להישאר במחיצתה ולחקור לעומק את סודות הריפוי העתיק. עד היום הוא אינו נוקט עמדה לגבי אמיתותם של הניתוחים האלה, אבל השהייה במחיצת פאצ'יטה לימדה אותו כיצד מקבל עליו הגוף האנושי באופן בלתי אמצעי ומוחלט את השפה הסימבולית. תובנה זו היוותה אבן דרך למה שמאוחר יותר יתגבש בתור שיטת הריפוי "פסיכומאגיה".
חודורובסקי נאלץ לעזוב את מקסיקו בעקבות השערוריות שעוררו ה- happenings האמנותיים המשונים שיצר, שבשעתו לא הובנו כראוי על ידי הממסד התרבותי, וגם לא על ידי הממשלה והמשטרה. הוא ברח באמצע צילומי סרט לניו יורק ומשם השתקע בפריז וחי בה עד היום.
בתחילת שנות ה-70 הוא ביים את סרט הפולחן האוונגרדי el topo שבו גם כיכב. הסרט הרשים כל כך את ג'ון לנון שהוא החליט לתרום מיליון דולר לסרטו הבא the holy mountain, שעד היום נחשב כסרט פולחן פסיכדלי בקרב יודעי ח"ן.
במשך כעשור עמל חודורובסקי על שחזור קלפי הטארות של מרסיי, התעמק בלימוד השפה הסימבולית העתיקה שלהם, והחל משנות ה-80 הוא נותן הרצאות רבות בנושא. פעמים רבות הצהיר כי אינו מעוניין להרוויח מקריאה בטארות, ושספרי הקומיקס שהוא מפרסם הם מקור פרנסתו העיקרי. ואכן, ב-30 השנים האחרונות חודורובסקי קורא בטארות בחינם מדי יום רביעי בקפה הסמוך לביתו. התמורה היחידה שהוא מבקש מהאנשים שבאים לקריאה ושמקבלים ממנו אקט פסיכומאגי, היא לכתוב לו ולדווח על ההשפעה שהיתה לאקט שביצעו על חייהם. סיפורים מאלפים אלה שזורים בספריו הרבים ומהווים מעין עדות קלינית חיה ותוססת לתחום הריפוי התיאטרלי-תרפויטי הזה הקרוי פסיכומאגיה.
קצת מפחיד להתקשר למישל וולבק. תירגמתי שניים מספריו אבל אף פעם לא דיברתי איתו, וגם אם שמעתי שבאופן אישי הוא אדם עדין וחביב, קשה להשתחרר מהתדמית של ה'אַנפַנט טֶריבּל' של הספרות הצרפתית ב-30 השנים האחרונות: גאון ארסי, פרובוקטור, מיזוגן, בלתי צפוי, ואני מזמין את שונאיו ומעריציו להוסיף את שאר התוויות החביבות עליהם, שכנראה יהיו כולן נכונות ושגויות בה-במידה.
אני מחייג את המספר ומקווה שרעשי הבנייה מהתמ"א הסמוך לא יפריעו מדי לשיחה. וולבק עונה מיד ופותח בהתנצלות על רעשי השיפוצים שיש כרגע בבניין שלו בפריז. ובכל זאת, איכשהו, העבודות נאלמות דום לשעה ואנחנו מצליחים לנהל שיחה שקטה בלי הפרעות. לרגעים, נדמה לי, כמעט שקטה מדי: בדיבור וולבק פחות עולץ ונשכני מאשר בפרוזה ובמאמרים שלו, מהורהר, מהסס, לא מרבה באמירות נחרצות. ואולי משהו התרכך בסופר, שבשנה הבאה ימלאו לו 70 (לפחות לפי אחת הגרסאות, שכן בכוונה טיפח עמימות סביב גילו)? גם ברומן האחרון שלו, "לחסל", יש לפעמים תחושה כזו, ועוד אחזור לכך בהמשך.
הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.
