אלחנדרו חודורובסקי נולד ב - 1929 בעיירה נידחת בצ'ילה להורים יהודים שברחו מרוסיה. כנער בצ'ילה עוד הספיק לכתוב ואף לפרסם שירה, ללמוד באוניברסיטה ולעזוב אותה עד מהרה כדי להצטרף לקרקס כליצן, לייסד תיאטרון פנטומימה ולהגר לצרפת בתחילת שנות העשרים לחייו. בצרפת הצטרף לקבוצת פנטומימה עם מרסל מרסו ונסע איתה בכל העולם. בשנות ה- 50 ביים כמה סרטים קצרים שרובם התבססו על פנטומימה, ושנחשבו כבר אז ליצירות מופת. הוא התערבב עם הסוריאליסטים הצרפתים (אנדרה ברטון ושות') שהשפיעו עליו רבות, אך במקביל גם התגבשה בו ההכרה שהם נעשים רכרוכיים ושמרנים מדי לטעמו, וכך ייסד בתחילת שנות ה-60 את "קבוצת הפאניקה" עם חבריו הסופר והמחזאי פרננדו אראבאל ורולנד טופור. כפעולת מחאה ואולי מתוך רצון לנער את הסוריאליזם משלוותו הבורגנית, השלישייה יצרה מיצגים ומחזות כאוטיים לחלוטין, מעוררי פלצות ויזואלית ולא בחלה בשום אמצעי כדי לגעת באבסורד.
בתחילת שנות ה–60 עבר חודורובסקי להתגורר במקסיקו סיטי, שם המשיך בחקר התיאטרון וגבולותיו ובעשייה הקולנועית. שני מפגשים משמעותיים השפיעו אז על המשך דרכו: הוא פגש את נזיר הזן-בודהיזם היפני אג'ו טקאטה, שלימד קבוצת אינטלקטואלים שעימה נמנה גם אריך פרום, ובמשך תקופה ארוכה ישב מדיטציית זן והגה בסיפורי זן (קואנים), עולם שהשפיע עליו רבות. המפגש המשמעותי הנוסף שלו היה עם השמאנית המרפאה "פאצ'יטה", ששמה נודע בכל רחבי מקסיקו, ומי שאימצה אותו בתור שוליה במשך כמה שנים. חודורובסקי היה עד לניתוחים מוזרים לאור נרות וללא הרדמה, להשתלות לב, ריאות, להסרות גידולים ומה לא, וחזה במו עיניו בריפוים יוצא הדופן של אלפי חולים. חצי מטיל ספק וחצי ירא מכוחה של המרפאה העוצמתית החליט חודורובסקי להישאר במחיצתה ולחקור לעומק את סודות הריפוי העתיק. עד היום הוא אינו נוקט עמדה לגבי אמיתותם של הניתוחים האלה, אבל השהייה במחיצת פאצ'יטה לימדה אותו כיצד מקבל עליו הגוף האנושי באופן בלתי אמצעי ומוחלט את השפה הסימבולית. תובנה זו היוותה אבן דרך למה שמאוחר יותר יתגבש בתור שיטת הריפוי "פסיכומאגיה".
חודורובסקי נאלץ לעזוב את מקסיקו בעקבות השערוריות שעוררו ה- happenings האמנותיים המשונים שיצר, שבשעתו לא הובנו כראוי על ידי הממסד התרבותי, וגם לא על ידי הממשלה והמשטרה. הוא ברח באמצע צילומי סרט לניו יורק ומשם השתקע בפריז וחי בה עד היום.
בתחילת שנות ה-70 הוא ביים את סרט הפולחן האוונגרדי el topo שבו גם כיכב. הסרט הרשים כל כך את ג'ון לנון שהוא החליט לתרום מיליון דולר לסרטו הבא the holy mountain, שעד היום נחשב כסרט פולחן פסיכדלי בקרב יודעי ח"ן.
במשך כעשור עמל חודורובסקי על שחזור קלפי הטארות של מרסיי, התעמק בלימוד השפה הסימבולית העתיקה שלהם, והחל משנות ה-80 הוא נותן הרצאות רבות בנושא. פעמים רבות הצהיר כי אינו מעוניין להרוויח מקריאה בטארות, ושספרי הקומיקס שהוא מפרסם הם מקור פרנסתו העיקרי. ואכן, ב-30 השנים האחרונות חודורובסקי קורא בטארות בחינם מדי יום רביעי בקפה הסמוך לביתו. התמורה היחידה שהוא מבקש מהאנשים שבאים לקריאה ושמקבלים ממנו אקט פסיכומאגי, היא לכתוב לו ולדווח על ההשפעה שהיתה לאקט שביצעו על חייהם. סיפורים מאלפים אלה שזורים בספריו הרבים ומהווים מעין עדות קלינית חיה ותוססת לתחום הריפוי התיאטרלי-תרפויטי הזה הקרוי פסיכומאגיה.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
