אלחנדרו חודורובסקי נולד ב - 1929 בעיירה נידחת בצ'ילה להורים יהודים שברחו מרוסיה. כנער בצ'ילה עוד הספיק לכתוב ואף לפרסם שירה, ללמוד באוניברסיטה ולעזוב אותה עד מהרה כדי להצטרף לקרקס כליצן, לייסד תיאטרון פנטומימה ולהגר לצרפת בתחילת שנות העשרים לחייו. בצרפת הצטרף לקבוצת פנטומימה עם מרסל מרסו ונסע איתה בכל העולם. בשנות ה- 50 ביים כמה סרטים קצרים שרובם התבססו על פנטומימה, ושנחשבו כבר אז ליצירות מופת. הוא התערבב עם הסוריאליסטים הצרפתים (אנדרה ברטון ושות') שהשפיעו עליו רבות, אך במקביל גם התגבשה בו ההכרה שהם נעשים רכרוכיים ושמרנים מדי לטעמו, וכך ייסד בתחילת שנות ה-60 את "קבוצת הפאניקה" עם חבריו הסופר והמחזאי פרננדו אראבאל ורולנד טופור. כפעולת מחאה ואולי מתוך רצון לנער את הסוריאליזם משלוותו הבורגנית, השלישייה יצרה מיצגים ומחזות כאוטיים לחלוטין, מעוררי פלצות ויזואלית ולא בחלה בשום אמצעי כדי לגעת באבסורד.
בתחילת שנות ה–60 עבר חודורובסקי להתגורר במקסיקו סיטי, שם המשיך בחקר התיאטרון וגבולותיו ובעשייה הקולנועית. שני מפגשים משמעותיים השפיעו אז על המשך דרכו: הוא פגש את נזיר הזן-בודהיזם היפני אג'ו טקאטה, שלימד קבוצת אינטלקטואלים שעימה נמנה גם אריך פרום, ובמשך תקופה ארוכה ישב מדיטציית זן והגה בסיפורי זן (קואנים), עולם שהשפיע עליו רבות. המפגש המשמעותי הנוסף שלו היה עם השמאנית המרפאה "פאצ'יטה", ששמה נודע בכל רחבי מקסיקו, ומי שאימצה אותו בתור שוליה במשך כמה שנים. חודורובסקי היה עד לניתוחים מוזרים לאור נרות וללא הרדמה, להשתלות לב, ריאות, להסרות גידולים ומה לא, וחזה במו עיניו בריפוים יוצא הדופן של אלפי חולים. חצי מטיל ספק וחצי ירא מכוחה של המרפאה העוצמתית החליט חודורובסקי להישאר במחיצתה ולחקור לעומק את סודות הריפוי העתיק. עד היום הוא אינו נוקט עמדה לגבי אמיתותם של הניתוחים האלה, אבל השהייה במחיצת פאצ'יטה לימדה אותו כיצד מקבל עליו הגוף האנושי באופן בלתי אמצעי ומוחלט את השפה הסימבולית. תובנה זו היוותה אבן דרך למה שמאוחר יותר יתגבש בתור שיטת הריפוי "פסיכומאגיה".
חודורובסקי נאלץ לעזוב את מקסיקו בעקבות השערוריות שעוררו ה- happenings האמנותיים המשונים שיצר, שבשעתו לא הובנו כראוי על ידי הממסד התרבותי, וגם לא על ידי הממשלה והמשטרה. הוא ברח באמצע צילומי סרט לניו יורק ומשם השתקע בפריז וחי בה עד היום.
בתחילת שנות ה-70 הוא ביים את סרט הפולחן האוונגרדי el topo שבו גם כיכב. הסרט הרשים כל כך את ג'ון לנון שהוא החליט לתרום מיליון דולר לסרטו הבא the holy mountain, שעד היום נחשב כסרט פולחן פסיכדלי בקרב יודעי ח"ן.
במשך כעשור עמל חודורובסקי על שחזור קלפי הטארות של מרסיי, התעמק בלימוד השפה הסימבולית העתיקה שלהם, והחל משנות ה-80 הוא נותן הרצאות רבות בנושא. פעמים רבות הצהיר כי אינו מעוניין להרוויח מקריאה בטארות, ושספרי הקומיקס שהוא מפרסם הם מקור פרנסתו העיקרי. ואכן, ב-30 השנים האחרונות חודורובסקי קורא בטארות בחינם מדי יום רביעי בקפה הסמוך לביתו. התמורה היחידה שהוא מבקש מהאנשים שבאים לקריאה ושמקבלים ממנו אקט פסיכומאגי, היא לכתוב לו ולדווח על ההשפעה שהיתה לאקט שביצעו על חייהם. סיפורים מאלפים אלה שזורים בספריו הרבים ומהווים מעין עדות קלינית חיה ותוססת לתחום הריפוי התיאטרלי-תרפויטי הזה הקרוי פסיכומאגיה.
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
