כל ניסיון לסכם במספר שורות את חייו ופועלו של אלחנדרו חודורובסקי הוא קרב אבוד שתוצאתו ידועה מראש. בלתי אפשרי לא לעשות עוול לקריירה העמוסה והצבעונית של האמן הצ'יליאני ממוצא יהודי רוסי, שהאסתטיקה שלו נערצת על אמנים דוגמת קנייה ווסט, ליידי גאגא ומרלין מנסון. בפברואר הקרוב יחגוג המאסטר תשעים שנות חיים, וכמעט אותו מספר של שנות יצירה. הוא שלח, ועודנו שולח ידו, כמעט בכל תחומי האמנות: קולנוען, מחזאי, צייר, שחקן, משורר, אמן קומיקס, פנטומימאי וסופר ועוד, ובכל אחת מיצירותיו ניתן למצוא נוכחות גדולה של סוראליזם ואבסורדיות, המשולבים עם מיסטיקה וסימבוליקה דתית מגוונת.
ב-2013, לאחר שתיקה קולנועית של יותר מעשרים שנה, שהעידה על אי נכונותו להתפשר אמנותית, חזר חודורובסקי למסכים עם "מחול המציאות" שהיה עיבוד לחלק הראשון (מתוך שלושה) באוטוביוגרפיה המבריקה שלו. הסרט, שמתאר את ילדותו בעיירה צ'יליאנית קטנטנה, זכה להצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם/ היא סללה את הדרך ל"שירה אינסופית", החלק השני בסיפור חייו, שמתמקד הפעם בשנות נעוריו בהן התחבר עם שלל דמויות ססגוניות מהבוהמה הצ'יליאנית של שנות החמישים.
רובם המוחלט של סרטיו המוקדמים יותר היו כמעט בלתי ניתנים להשגה עד סביבות אמצע העשור הקודם, אז החלו לצאת בדי.וי.די. עד אז, תקוותו היחידה של חובב הקולנוע הממוצע שרצה לצפות ביצירות מופת דוגמת "פאנדו וליס", "אל טופו", "ההר הקדוש" ו"סנטה סנגרה", הייתה לשים את היד על איזו קלטת וידאו דהויה שמישהו, פעם, הצליח להקליט מן הטלוויזיה. אך בשנים האחרונות חווה חודורובסקי רנסנס עולמי, שהפך אותו לנגיש וזמין מאי פעם. כחלק מכך, הוצאת בבל הרימה את הכפפה ותרגמה לאחרונה לעברית את האוטוביוגרפיה שלו - "מחול המציאות". נוסף לכך, מחר (שני) תיפתח בסינמטק מחווה ליצירתו, בה יוקרנו חמש מעבודותיו. בערב הפתיחה תתקיים גם שיחת סקייפ עימו.
"זה לא טריוויאלי מבחינתי". אומר לי חודורובסקי בשיחת טלפון מביתו בפריז, בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הספר בעברית. "זו הפעם הראשונה שאחד מהספרים שלי מתורגם לשפת הקודש, וזה מאוד חשוב לי. זו מעין סגירת מעגל גנאולוגי עבורי. סבי ברח מהפוגרומים בברית המועצות מחשש לחייו ומצא את עצמו בצ'ילה, שזה בערך המקום המנותק ביותר מיהדות שיהודי היה מסוגל להגיע אליו".
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
