ביצירותיו של כל סופר רציני יש עומק פילוסופי. אבל יש סופרים שההיבט הפילוסופי ביצירותיהם כה רחב, שהם כבר חורגים מהקטיגוריה של סופר בלבד ויש לכנותם סופר־פילוסוף. בקטיגוריה זו אפשר לכלול את טולסטוי, שתפישת האדם שלו, המוצגת בכתביו ההגותיים, מופיעה באופן ספרותי ברומאן "מותו של איוואן איליץ". אפשר לכלול בה את ז'אן פול סארטר שתפישת החירות הרדיקלית שלו מוצגת בסיפור "ילדותו של מנהיג" וברומאן "הבחילה". אלבר קאמי הוא סופר־פילוסוף מכיוון שמושג האבסורד, שהוא הפתח התיכון להגותו הפילוסופית, עומד במרכז סיפורו "הזר". יוצרים אחרים הנכללים בקטיגוריה של סופר־פילוסוף הם אלה שאף על פי שלא כתבו משנה פילוסופית סדורה ועצמאית, דפי הפרוזה שלהם רוויים ברעיונות פילוסופיים עמוקים. עם הקבוצה הזאת נמנים קפקא, דוסטוייבסקי, תומס מאן, מרסל פרוסט או בורחס. ויש הקטיגוריה השלישית, של סופרים שהפרוזה שלהם היא כל כולה פילוסופית: מוריס בלאנשו למשל. והבולט באלה הנמנים עם קטיגוריה זו הוא המשורר פרננדו פסואה.
לכל אורך המגנום אופוס שלו, "ספר האי נחת", רוקד פרננדו פסואה עם פילוסופים. חלקם הגיעו לרחבת הריקודים לפניו, עם חלק אחר הוא הגיע אליה בה בעת, וחלק נוסף הגיעו אליה אחריו, ולפרקים דומה שהפכו את תנועותיו הקטועות לכדי ריקוד מגובש. אלא שבניגוד לפילוסופים הללו, פסואה רוקד תמיד על סף העולם/תהום. כלומר: אין הוא מציב הגות שלמה ומסודרת שתהווה קרקע יציבה שעליה ניתן לעמוד, או לנוע אפילו לרגע אחד אל מול העולם, אלא הוא מבקש לצלול לתוכו ולהיות מחוצה לו בה בעת.
כמובן שהוא מודע לאי יכולתה של הכמיהה הזאת שלו להתממש. אבל עצם הניסיון שלו לממש אותה היא פיסת הקרקע היחידה שעליה הוא יכול לעמוד. רק ממנה הוא באמת יכול להתבונן על פני הדברים.
ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות.יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.
מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב – מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה
דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.
בסדרת המפגשים הזאת נערוך היכרות עם הספר ועם הבניין, נתוודע לכמה מהסיפורים שבין דפיו, נשתמש בכמה מהמפתחות שלו וננצל כמה אפשרויות לשיטוט בין דפיו ומרחביו. בקיצור, נלמד להתגורר בו, להשתמש בו.ֿ
שרון רוטברד מתארח במועדון הסקרנות ומעביר סדרת הרצאות מקוונות על ״החיים הוראות שימוש״ וז׳ורז׳ פרק
האנשים והנשים של עזה תמיד אהבו לעשן, הנשים העדיפו נרגילה מעת לעת בין חברות, הגברים ביכרו את הסיגריה מהחפיסה היומית. לאחר שחמאס השתלט בכוח על המובלעת ביוני 2007, הוא מתפתה לאסור טבק. אנשי המיליציה האיסלאמית מתוסכלים מחוסר יכולתם להילחם ב"אויב הציוני" מחוץ לסיבובי עימות קצרים יחסית, אך הרי אסון לאזרחים. הם מסיטים ומשחררים את תוקפנותם הלוחמנית נגד אוכלוסייתם, הנתבעת להתאים את עצמה לחזונם ל"סדר מוסרי" כביכול. עשיתי אז חשבון שרצועת עזה היא השטח הערבי שמרושת בצפיפות הרבה ביותר בכוחות "ביטחון", למעשה במשטרות פוליטיות, בעולם ערבי שכבר רווי וצפוף בסוג של משטרות פוליטיות.
