ביצירותיו של כל סופר רציני יש עומק פילוסופי. אבל יש סופרים שההיבט הפילוסופי ביצירותיהם כה רחב, שהם כבר חורגים מהקטיגוריה של סופר בלבד ויש לכנותם סופר־פילוסוף. בקטיגוריה זו אפשר לכלול את טולסטוי, שתפישת האדם שלו, המוצגת בכתביו ההגותיים, מופיעה באופן ספרותי ברומאן "מותו של איוואן איליץ". אפשר לכלול בה את ז'אן פול סארטר שתפישת החירות הרדיקלית שלו מוצגת בסיפור "ילדותו של מנהיג" וברומאן "הבחילה". אלבר קאמי הוא סופר־פילוסוף מכיוון שמושג האבסורד, שהוא הפתח התיכון להגותו הפילוסופית, עומד במרכז סיפורו "הזר". יוצרים אחרים הנכללים בקטיגוריה של סופר־פילוסוף הם אלה שאף על פי שלא כתבו משנה פילוסופית סדורה ועצמאית, דפי הפרוזה שלהם רוויים ברעיונות פילוסופיים עמוקים. עם הקבוצה הזאת נמנים קפקא, דוסטוייבסקי, תומס מאן, מרסל פרוסט או בורחס. ויש הקטיגוריה השלישית, של סופרים שהפרוזה שלהם היא כל כולה פילוסופית: מוריס בלאנשו למשל. והבולט באלה הנמנים עם קטיגוריה זו הוא המשורר פרננדו פסואה.
לכל אורך המגנום אופוס שלו, "ספר האי נחת", רוקד פרננדו פסואה עם פילוסופים. חלקם הגיעו לרחבת הריקודים לפניו, עם חלק אחר הוא הגיע אליה בה בעת, וחלק נוסף הגיעו אליה אחריו, ולפרקים דומה שהפכו את תנועותיו הקטועות לכדי ריקוד מגובש. אלא שבניגוד לפילוסופים הללו, פסואה רוקד תמיד על סף העולם/תהום. כלומר: אין הוא מציב הגות שלמה ומסודרת שתהווה קרקע יציבה שעליה ניתן לעמוד, או לנוע אפילו לרגע אחד אל מול העולם, אלא הוא מבקש לצלול לתוכו ולהיות מחוצה לו בה בעת.
כמובן שהוא מודע לאי יכולתה של הכמיהה הזאת שלו להתממש. אבל עצם הניסיון שלו לממש אותה היא פיסת הקרקע היחידה שעליה הוא יכול לעמוד. רק ממנה הוא באמת יכול להתבונן על פני הדברים.
תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.
מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה של ״הברוטליסט״ כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של הסרט כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
הפרק ה-נא ב״החיים הוראות שימוש״ ממוקם באמצע הרומן בדיוק ומשמש מעין מצפן, או אפילו הוראות שימוש לרומן כולו. לאחר ההקדמה שבה מוצג הצייר ולן ותוכניתו להכניס את כל חייו לציור אחד, צירף ז׳ורז׳ פרק קטע ארוך שאותו כינה ה״קומפנדיום״. זהו מעין שיר בן 179 שורות שבכל שורה בו מופיע אחד מהסיפורים המסופרים בספר. לפעמים אלו סיפורים ארוכים ולפעמים קצרים, אך כל אחד מהם מסופר בפסוק בן 60 סימני דפוס כולל רווחים בדיוק (למעט אחד שיש בו 59 סימנים).
הפסוקים מאורגנים בשלושה בתים או ריבועים בני 60 שורות בהתאמה (למעט אחד שיש בו 59 שורות). בכל אחד מהריבועים הללו עובר אקרוסטיכון אלכסוני מהאות האחרונה של הפסוק הראשון אל האות הראשונה של הפסוק האחרון. בריבוע הראשון עוברת האות נו״ן, בשני האות פ״ה ובשלישי האות שי״ן.
במקור הצרפתי השתמש פרק באותיות A, M, E, שמשמעותן : נשמה.
הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:
אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.
