ביצירותיו של כל סופר רציני יש עומק פילוסופי. אבל יש סופרים שההיבט הפילוסופי ביצירותיהם כה רחב, שהם כבר חורגים מהקטיגוריה של סופר בלבד ויש לכנותם סופר־פילוסוף. בקטיגוריה זו אפשר לכלול את טולסטוי, שתפישת האדם שלו, המוצגת בכתביו ההגותיים, מופיעה באופן ספרותי ברומאן "מותו של איוואן איליץ". אפשר לכלול בה את ז'אן פול סארטר שתפישת החירות הרדיקלית שלו מוצגת בסיפור "ילדותו של מנהיג" וברומאן "הבחילה". אלבר קאמי הוא סופר־פילוסוף מכיוון שמושג האבסורד, שהוא הפתח התיכון להגותו הפילוסופית, עומד במרכז סיפורו "הזר". יוצרים אחרים הנכללים בקטיגוריה של סופר־פילוסוף הם אלה שאף על פי שלא כתבו משנה פילוסופית סדורה ועצמאית, דפי הפרוזה שלהם רוויים ברעיונות פילוסופיים עמוקים. עם הקבוצה הזאת נמנים קפקא, דוסטוייבסקי, תומס מאן, מרסל פרוסט או בורחס. ויש הקטיגוריה השלישית, של סופרים שהפרוזה שלהם היא כל כולה פילוסופית: מוריס בלאנשו למשל. והבולט באלה הנמנים עם קטיגוריה זו הוא המשורר פרננדו פסואה.
לכל אורך המגנום אופוס שלו, "ספר האי נחת", רוקד פרננדו פסואה עם פילוסופים. חלקם הגיעו לרחבת הריקודים לפניו, עם חלק אחר הוא הגיע אליה בה בעת, וחלק נוסף הגיעו אליה אחריו, ולפרקים דומה שהפכו את תנועותיו הקטועות לכדי ריקוד מגובש. אלא שבניגוד לפילוסופים הללו, פסואה רוקד תמיד על סף העולם/תהום. כלומר: אין הוא מציב הגות שלמה ומסודרת שתהווה קרקע יציבה שעליה ניתן לעמוד, או לנוע אפילו לרגע אחד אל מול העולם, אלא הוא מבקש לצלול לתוכו ולהיות מחוצה לו בה בעת.
כמובן שהוא מודע לאי יכולתה של הכמיהה הזאת שלו להתממש. אבל עצם הניסיון שלו לממש אותה היא פיסת הקרקע היחידה שעליה הוא יכול לעמוד. רק ממנה הוא באמת יכול להתבונן על פני הדברים.
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
