לרגעים יחידים, היקום האילם מדבר בלשון בני אדם

18.10.2018

לרגעים יחידים, היקום האילם מדבר בלשון בני אדם

<meta charset="utf-8" />
<p style="direction: rtl;">לפני כמה שבועות זכינו להפסקת חשמל באחד הלילות. זכינו, מכיוון שהחושך שאפף אותנו – ללא תאורת רחוב – אפשר לי ולביתי להתנסות בחוויה חדשה: לצאת החוצה באפלה המוחלטת ולהביט בכוכבים. זה היה לילה צלול של קיץ והירח האיר בחלקו. אורו היה חזק כל כך עד שגופינו הטילו צל חיוור על אדמת החצר. מעלינו נפרשו המוני כוכבים, שלא נראים בדרך כלל בשל זיהום האור מעשה ידי אדם, והמאדים, ממיקומו הקרוב ביותר לכדור הארץ בחמש עשרה השנים האחרונות, זרח באור בהיר.
כדי ליהנות מהמופע הכביר הזה היה עלינו להתגבר על הפחד האנושי מהחושך. בביתנו יש תאורת חירום, הנדלקת באופן מיידי כאשר זרם החשמל כבה; בני האדם מקיפים את עצמם בעזרים שימנעו מהם אפילו רגע אחד של חשכה. הפחד מחשכה – גם כאשר אדם בטוח ומוגן בביתו – הוא אחד הפחדים הקמאיים של האדם. חז"ל מתארים את הלילה שירד על אדם הראשון:

"יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. היה יושב (בתענית) ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו, כיון שעלה עמוד השחר אמר: מנהגו של עולם הוא" (עבודה זרה ח ע"א).

איזה לילה מבהיל עובר על אדם הראשון, בעולם הקר והחשוך. זהו אולי אחד מתיאורי האשמה והבדידות הנוראים ביותר שייתכנו: האדם בטוח שהעולם חשך בגלל חטאו והוא מבכה את קיומו כחוטא ומשחית. לצדו בוכה חוה אשתו, אלא שאין הם מנחמים זה את זה. כל אחד מהם מוטל בבדידותו ובצערו. האור הראשון על העולם מנחם את האדם והוא מבין שהחושך והאור הם מנהגו של עולם. אך יותר מכך, האדם חווה היפוך שלם של תפיסתו את עצמו. אדם, שחז"ל מתארים אותו לפני החטא כבעל עקבים המאירים כשני גלגלי חמה, מבין כי מעשיו שלו אינם משפיעים על תנועת גרמי השמים, אלא להיפך: החושך והאור משפיעים עליו, והוא תלוי בהם לחלוטין. האור מנחם את האדם יותר מהמגע האנושי, והמבט הראשון של האדם במעשה בראשית הוא גם המפגש הראשון של האדם עם זעירותו מול הכוכבים.

מבטו של אדם
מגיל שלוש עשרה מתבונן הסופר והמשורר דרור בורשטיין בשמים שמעליו. הסקרנות הטבעית של הילד המביט בעולם קיבלה מענה כאשר הוריו שלחו אותו לחוג אסטרונומיה, שם בנה לו טלסקופ שבעדו בחן את שמי הלילה. בגיל מבוגר הוא כתב ספר על מה שראה, על שנים של התבוננות ולמידה על גרמי השמים ועל ההבנות שהתעוררו בו בעקבותיהן. "אדם בחלל" הוא ניסיון לתאר את מה שכולנו מכירים כביכול, ממערכת השמש עד לערפיליות הרחוקות.

כולנו מכירים את שמי הלילה ויודעים משהו על מערכת השמש. ההתבוננות בשמים העצומים שמעלינו (תופעה נדירה בעולם של תאורה מלאכותית והתייחסות אגבית, אם בכלל, לטבע) מעוררת באדם תחושות עזות של פליאה, סקרנות ופחד. גם כיום, בעולם סקיר וברור, כאשר דברים שנחשבו בעבר כלא מובנים ואפילו מיסטיים נעשים מובנים לנו יותר, המבט אל הכוכבים מעורר באדם תחושת ענווה ויראה לנוכח הגודל, הממשות והמרחקים העצומים. משוררים ניסו לפאר את הטבע. הדת והאסטרולוגיה ניסו לקשור בין הטבע לגורל האדם. המדע ניסה לתאר ולהסביר את החוקים הפועלים על היקום. בבסיס כל אלה עומדים הפליאה והרצון האנושי להבין ולהעניק פשר.

אחת הבעיות בכתיבה על החלל שאנו בתוכו היא לשון מדעית כבדה או לשון הפרזה, שלעיתים נראה כי לא ניתן להימנע ממנה לנוכח הגודל שהיא מתארת. בורשטיין נעזר בדברי חז"ל או משוררים שהיטיבו לכתוב על היקום, אך עיקר כוחו של הספר הוא בשפה הפשוטה שהוא משתמש בה כדי לתאר תופעות ולהסביר מרחקים – "צדק והירח שלו אירופה רחוקים מאתנו כ־650 מיליון קילומטר; מרחק שהוא כמיליון ורבע המרחק ממטולה לאילת. אם ניסע יום יום ממטולה לאילת במשך 3,400 שנה, נגמא מרחק הקרוב למרחק שבין כדור הארץ לצדק" – וכדי לנסות לבאר במילים דברים שאין הדעת מסוגלת לתפוס. זהו אינו ספר לימוד מדעי, על אף שיש בו תצלומי חלל ועובדות רבות. יותר מכול, זהו ספר על מבט אחד, של איש אחד, בשמים שמעליו.

ללמוד מהכוכבים
אי אפשר להגיד כי דרור בורשטיין כתב ספר על היקום, כי זו יומרה שהמחבר לא התכוון לה. אי אפשר לכתוב על היקום, ולכך יסכימו באופן נדיר חכמי דת, משוררים ומדענים. לכל היותר אפשר לנסות לתאר אותו מנקודות מבט שונות. ב"אדם בחלל" מנסה בורשטיין לתאר את היקום כיצירת אמנות. כמו אדם המביט בציור, הוא בראש ובראשונה מנסה לתאר את המופיע לפניו. לבורשטיין כוח התבוננות גדול הניכר בשירה ובספרות שהוא כותב. בספר שלפנינו הוא מתאר מהלך של התבוננות ולמידה. אלא שיש משהו בשפה שעושה את התיאור לפשר, והשימוש בשפה קובע משמעות עוד לפני שהאדם מודע לה. מסיבה זו מציע הספר, בשפה ברורה ולא מסובכת, קריאה מוטרדת: הכותב מתאר, ובעת ובעונה אחת מודע למגבלה של התיאור שלו.

כאשר בורשטיין מתאר למשל גדלים של כוכבים, הוא מודע לעובדה שהגודל מעניק משמעות לתפיסה האנושית, ונחלץ מהמלכודת של תיאור גודל כהיררכי:

אפשר ללמוד משהו מהכוכבים: הגם שהם נבדלים זה מזה מאוד בגודל ובעוצמה, אין ביניהם יחסים של היררכיה. כוכב גדול אינו חשוב יותר מכוכב קטן; כוכב ענקי אינו חשוב יותר מגרגיר אבק שמרחף בחלל ותושביו מכנים אותו "כדור הארץ". עצם המושג "חשיבות" מגוחך בחלל. בחלל הכול פשוט ישנו. משחקי ההיררכיה המגוונים אפשריים רק בתיאטרון הכדורי שלנו, שתחת כיפת הרקיע. ביציאה מהתאטרון המשחק נגמר. לכן רוב האנשים אינם יוצאים מהתיאטרון לעולם.

וכך, זהו ספר של קריאה בכוכבים ולימוד עליהם אבל בעיקר לימוד מהם. כמעט אפשר לומר: מדרש כוכבים, מדרש אלף לילה.

מההתבוננות בחלל עולה לעיתים תחושה עזה של אפסות האדם וזעירותו, אך בכתיבה על החלל יש מעשה של אנושיות גדולה. האדם הוא היצור היחיד, לפחות ככל הידוע לנו כרגע, שקיומו אינו מובן לו וששואל שאלות על קיומו. כאשר אנו מביטים על היקום בפליאה, שאינה רחוקה מפליאת הילד, לכל היותר אנו יכולים לקבל תשובות חלקיות, אבל הן רק יעמיקו את השאלות שלנו. השאלה הבסיסית של האדם, של קיומו ומקומו ביקום עומדת בעינה. היקום הוא סימן שאלה אחד גדול, והאדם הוא היחיד ששואל. יש משהו בהתבוננות בטבע שמשיב את האדם לעצמו, בכך שהוא מזכיר לו כי החיים – אקראיים או לא – חייבים להיות בעלי משמעות.

חשיבות עצמית מדומיינת
תמונת המראה של ההתבוננות ביקום היא המבט של אדם בגלגל עיניו. אי אפשר לחשוב על היקום בלי לחשוב על האדם, והספר שלפנינו הוא בראש ובראשונה מסה על האדם המתבונן. לא תמיד המבט הזה קל: מהמרחקים הכבירים של הגלקסיה נראים מעשי האדם כזעירים עד מבוכה. בורשטיין מצטט את דבריו של האסטרונום והסופר קרל סייגן לנוכח תצלום של החללית וויאג'ר, שבו נראה כדור הארץ כנקודה כחולה זעירה וחיוורת ממרחק של 6 מיליארד קילומטרים:

כדור הארץ הוא בימה קטנה מאוד בתוך זירה קוסמית רחבת ידיים. חשבו על נהרות הדם שנשפכו בידי כל אותם מצביאים וקיסרים על מנת שיוכלו, אפופי תהילה וניצחון, להפוך לאדונים של חלק קטן מנקודה… ההתרברבויות שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שלנו, אשלייתנו לפיה יש לנו מקום מיוחס ביקום – נקודת האור החיוורת הזאת קוראת על כל זאת תיגר.

את הרשימה הזו אני מסיימת בזמן תפילת מנחה. בשל נטייתו של כדור הארץ על צירו, הימים מתקצרים והשקיעה נעשית מוקדמת. כאם, אני מודעת לכך ששעות המשחק של בתי בחוץ מתקצרות. כיהודייה, לשקיעה המוקדמת יש השפעה בעלת חשיבות על היומיום שלי, מזמני כניסת השבת עד לזמני התפילה. לאדם יש אשליה כי הוא שולט בזמן שלו. למעשה אנחנו נכנעים לו ומושפעים על ידו; הזמן הוא חלק מתנועת היקום. מתבוננים בו ופועלים מתוכו, אנו חלק ממארג היקום והמחשבה עליו, הזכות והייחוד במותר האדם מן הבהמה. ואולי, כאשר קושר האדם את עצמו אל תופעת הטבע במחשבותיו ומעשיו הוא מעניק לו מעין פשר, והיקום האילם מקבל קול. במבט בכוכבים בספר שלפנינו, בברכת "יוצר המאורות" ובזמני התפילות המשתנים, לרגעים דקים ויחידים, היקום האילם מדבר בלשון בני אדם.



אחד ועוד אחד עד סוף ספטמבר

מבצע אחד-ועוד-אחד בחנות המקוונת של הוצאת בבל עד ה-30 בספטמבר, דקה לפני חצות!