המלך ליאופולד השני, טוענים ההיסטוריונים, אחראי למותם של כעשרה מיליון מבני קונגו. אלה נרצחו, עונו למוות, הורעבו, נמכרו לעבדות מינית וכיוצא באלה מפני שלא עמדו במכסות של עבודת כפייה במטעי הגומי, במכרות ובאיסוף השנהב — ענפי הגזל שליאופולד והפקידות הלבנה שלו חמדו כל כך. העונש הכי פופולרי למי שנדמה כמתעצל בעבודה היה כריתת יד — ללא משפט, כמובן. עדויות על מעשי הזוועה הגיעו, טיפין־טיפין, לידיעת המערב הקולוניאליסטי שבחל בהם, ובסופו של דבר הדיח את ליאופולד מ"ניהול" קונגו. הוא היה עריץ מזוויע, אבל לא בעל דמיון מפותח די הצורך להמציא את מכשיר העינויים הקרוי על שמו, תפוח ליאופולד, שאותו פוגשים בפתח "לב משוריין".
זהו חפץ מתכתי, בערך בגודל של כדור טניס, שברגע שהוא נדחף לפי הקורבן אי אפשר להוציאו משם. מי שמתפתה למשוך בחוט המשתלשל ממנו יגלה, לפני שריאותיו יוצפו דם והוא ייחנק בייסורים, כי מגיחות מתוכו 24 מחטים הממלאות את חלל הפה, חודרות לגלגל העין ומשם אל המוח. פרטים נוספים זמינים ממש בעמודים הראשונים של "לב משוריין", הנקראים כסנאף ספרותי טהור.
יו נסבו, מחברה המהולל של סדרת ספרי הבלש הארי הולה, נפרד כאן מן הפרקטיקה של "עובר האורח פסע לתומו בשלג / גשם / חול, כשפתאום נתקלה רגלו בדבר מה, הוא מעד ונפל ולחרדתו גילה אצבע זקורה", או משהו בדומה לזה, שדרכו מוחדרת בדרך כלל הגווייה הראשונה לסיפור. הפעם הוא מזמין את מעריציו הרבים של הארי להיות שותפים לייסורי הגסיסה ממכשיר האימים, לאימה המצמיתה של הקורבן, למחשבותיה של האשה הצעירה שיודעת שעוד מעט תמות ולמבטו שווה הנפש והמרוצה של הרוצח שיתגלה, לבסוף, אחרי 600 עמודים גדושים מדי. אם זו הדרך הנכונה ללכוד את תשומת הלב של הקוראים בעידן רווי בלשים, מדובר בהחלט בבעיה; הפורנוגרפיה של המוות האלים לא אמורה להיות שיאו של הסיפור או שיא הריגוש.
ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
