המלך ליאופולד השני, טוענים ההיסטוריונים, אחראי למותם של כעשרה מיליון מבני קונגו. אלה נרצחו, עונו למוות, הורעבו, נמכרו לעבדות מינית וכיוצא באלה מפני שלא עמדו במכסות של עבודת כפייה במטעי הגומי, במכרות ובאיסוף השנהב — ענפי הגזל שליאופולד והפקידות הלבנה שלו חמדו כל כך. העונש הכי פופולרי למי שנדמה כמתעצל בעבודה היה כריתת יד — ללא משפט, כמובן. עדויות על מעשי הזוועה הגיעו, טיפין־טיפין, לידיעת המערב הקולוניאליסטי שבחל בהם, ובסופו של דבר הדיח את ליאופולד מ"ניהול" קונגו. הוא היה עריץ מזוויע, אבל לא בעל דמיון מפותח די הצורך להמציא את מכשיר העינויים הקרוי על שמו, תפוח ליאופולד, שאותו פוגשים בפתח "לב משוריין".
זהו חפץ מתכתי, בערך בגודל של כדור טניס, שברגע שהוא נדחף לפי הקורבן אי אפשר להוציאו משם. מי שמתפתה למשוך בחוט המשתלשל ממנו יגלה, לפני שריאותיו יוצפו דם והוא ייחנק בייסורים, כי מגיחות מתוכו 24 מחטים הממלאות את חלל הפה, חודרות לגלגל העין ומשם אל המוח. פרטים נוספים זמינים ממש בעמודים הראשונים של "לב משוריין", הנקראים כסנאף ספרותי טהור.
יו נסבו, מחברה המהולל של סדרת ספרי הבלש הארי הולה, נפרד כאן מן הפרקטיקה של "עובר האורח פסע לתומו בשלג / גשם / חול, כשפתאום נתקלה רגלו בדבר מה, הוא מעד ונפל ולחרדתו גילה אצבע זקורה", או משהו בדומה לזה, שדרכו מוחדרת בדרך כלל הגווייה הראשונה לסיפור. הפעם הוא מזמין את מעריציו הרבים של הארי להיות שותפים לייסורי הגסיסה ממכשיר האימים, לאימה המצמיתה של הקורבן, למחשבותיה של האשה הצעירה שיודעת שעוד מעט תמות ולמבטו שווה הנפש והמרוצה של הרוצח שיתגלה, לבסוף, אחרי 600 עמודים גדושים מדי. אם זו הדרך הנכונה ללכוד את תשומת הלב של הקוראים בעידן רווי בלשים, מדובר בהחלט בבעיה; הפורנוגרפיה של המוות האלים לא אמורה להיות שיאו של הסיפור או שיא הריגוש.
הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.
מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה של ״הברוטליסט״ כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של הסרט כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
