המלך ליאופולד השני, טוענים ההיסטוריונים, אחראי למותם של כעשרה מיליון מבני קונגו. אלה נרצחו, עונו למוות, הורעבו, נמכרו לעבדות מינית וכיוצא באלה מפני שלא עמדו במכסות של עבודת כפייה במטעי הגומי, במכרות ובאיסוף השנהב — ענפי הגזל שליאופולד והפקידות הלבנה שלו חמדו כל כך. העונש הכי פופולרי למי שנדמה כמתעצל בעבודה היה כריתת יד — ללא משפט, כמובן. עדויות על מעשי הזוועה הגיעו, טיפין־טיפין, לידיעת המערב הקולוניאליסטי שבחל בהם, ובסופו של דבר הדיח את ליאופולד מ"ניהול" קונגו. הוא היה עריץ מזוויע, אבל לא בעל דמיון מפותח די הצורך להמציא את מכשיר העינויים הקרוי על שמו, תפוח ליאופולד, שאותו פוגשים בפתח "לב משוריין".
זהו חפץ מתכתי, בערך בגודל של כדור טניס, שברגע שהוא נדחף לפי הקורבן אי אפשר להוציאו משם. מי שמתפתה למשוך בחוט המשתלשל ממנו יגלה, לפני שריאותיו יוצפו דם והוא ייחנק בייסורים, כי מגיחות מתוכו 24 מחטים הממלאות את חלל הפה, חודרות לגלגל העין ומשם אל המוח. פרטים נוספים זמינים ממש בעמודים הראשונים של "לב משוריין", הנקראים כסנאף ספרותי טהור.
יו נסבו, מחברה המהולל של סדרת ספרי הבלש הארי הולה, נפרד כאן מן הפרקטיקה של "עובר האורח פסע לתומו בשלג / גשם / חול, כשפתאום נתקלה רגלו בדבר מה, הוא מעד ונפל ולחרדתו גילה אצבע זקורה", או משהו בדומה לזה, שדרכו מוחדרת בדרך כלל הגווייה הראשונה לסיפור. הפעם הוא מזמין את מעריציו הרבים של הארי להיות שותפים לייסורי הגסיסה ממכשיר האימים, לאימה המצמיתה של הקורבן, למחשבותיה של האשה הצעירה שיודעת שעוד מעט תמות ולמבטו שווה הנפש והמרוצה של הרוצח שיתגלה, לבסוף, אחרי 600 עמודים גדושים מדי. אם זו הדרך הנכונה ללכוד את תשומת הלב של הקוראים בעידן רווי בלשים, מדובר בהחלט בבעיה; הפורנוגרפיה של המוות האלים לא אמורה להיות שיאו של הסיפור או שיא הריגוש.
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
יובל אביב מתארח בתוכנית ״סוכן תרבות״ בכאן 11 ומשוחח עם קובי מידן על שיתוף הפעולה בין הסופר מישל וולבק והמאייר לואי פייאר ועל הרומן הגרפי המרהיב שלהם המתבסס על ״המפה והטריטוריה״, זוכה פרס גונקור לשנת 2010.
