לפני כמה שנים נדרש הסופר הנורווגי יו נסבו להחלטה כואבת. הרומן שכתב, מותחן פוליטי המערבב יסודות מסיפורים אמיתיים עם בדיה, כמעט והושלם. הוא כתב אותו באותה ההתמסרות בה הוא כותב בדרך כלל, הסתגר חודשים בחדר העבודה שלו וחי את העולם שברא. הוא רקם את כל חוטי העלילה בזירה בה בחר למקם את הסיפור, תוככי האסיפה הלאומית הנורווגית. אבל רגע לפני ששחרר את כתב היד התעוררה בעיה: נסבו חשב שהוא גרוע.
זהו מצב נדיר. נסבו, סופר רבי מכר מהגדולים והידועים בסופרי הבלש והמתח שידע העולם בעשורים האחרונים, מי שספריו תורגמו לכ-40 שפות ונפוצו ברחבי העולם, מי שהבלש שיצר, הארי הולה, והמקרים המצמררים שפתר, הפכו כבר לסימן של איכות, לא נוטה לחוסר ביטחון של הרגע האחרון. רוצה לומר, לא היה מדובר בחרדת אמנים שגרתית. נסבו הביט במעשה ידיו ושנא את התוצאה. "כן, הוא לא עבד", הוא נזכר בפסקנות. "אם להיות כן לחלוטין, הוא היה רומן רע, אין מה להכביר במילים. המזל הוא שתמיד קיימת האפשרות לא לפרסם והיו כמה פעמים שבאמת כתבתי ולא פרסמתי כי החלטתי שמה שכתבתי לא היה טוב מספיק. הידיעה שהאפשרות הזאת קיימת מרגיעה, מקסימום לא תפרסם רומן, למי אכפת?"
נסבו גנז את הרומן ההוא. האפשרות העקרונית המשמחת לגנוז צצה בשיחת הטלפון איתו שנערכת לקראת צאתו בעברית של "מקבת" (הוצאת בבל, בתרגום דנה כספי), גרסתו המסחררת לקלאסיקה של ויליאם שייקספיר. היא עולה בשיחה כמענה לשאלה על תחושת האחריות ועל אימת העמידה באתגר שעשויה משימה כזו להפיל על מי שלקח אותה על עצמו. אחרי הכל, מדובר באחד המחזות המוכרים בהיסטוריה, אחת הדרמות האפלות, המעמיקות חקר בנפש האדם המושחתת, שאינספור עיבודים נעשו לו. "אני לא מרגיש את הלחץ הזה. חדר הכתיבה הוא מקום שבו יתר העולם לא קיים, זה רק אני והסיפור שלי. כמובן שכשספר שלי עומד לפני פרסום אני מתוח, האם הוא יתקבל טוב? האם הקוראים יאהבו אותו?"
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
