לפני כמה שנים נדרש הסופר הנורווגי יו נסבו להחלטה כואבת. הרומן שכתב, מותחן פוליטי המערבב יסודות מסיפורים אמיתיים עם בדיה, כמעט והושלם. הוא כתב אותו באותה ההתמסרות בה הוא כותב בדרך כלל, הסתגר חודשים בחדר העבודה שלו וחי את העולם שברא. הוא רקם את כל חוטי העלילה בזירה בה בחר למקם את הסיפור, תוככי האסיפה הלאומית הנורווגית. אבל רגע לפני ששחרר את כתב היד התעוררה בעיה: נסבו חשב שהוא גרוע.
זהו מצב נדיר. נסבו, סופר רבי מכר מהגדולים והידועים בסופרי הבלש והמתח שידע העולם בעשורים האחרונים, מי שספריו תורגמו לכ-40 שפות ונפוצו ברחבי העולם, מי שהבלש שיצר, הארי הולה, והמקרים המצמררים שפתר, הפכו כבר לסימן של איכות, לא נוטה לחוסר ביטחון של הרגע האחרון. רוצה לומר, לא היה מדובר בחרדת אמנים שגרתית. נסבו הביט במעשה ידיו ושנא את התוצאה. "כן, הוא לא עבד", הוא נזכר בפסקנות. "אם להיות כן לחלוטין, הוא היה רומן רע, אין מה להכביר במילים. המזל הוא שתמיד קיימת האפשרות לא לפרסם והיו כמה פעמים שבאמת כתבתי ולא פרסמתי כי החלטתי שמה שכתבתי לא היה טוב מספיק. הידיעה שהאפשרות הזאת קיימת מרגיעה, מקסימום לא תפרסם רומן, למי אכפת?"
נסבו גנז את הרומן ההוא. האפשרות העקרונית המשמחת לגנוז צצה בשיחת הטלפון איתו שנערכת לקראת צאתו בעברית של "מקבת" (הוצאת בבל, בתרגום דנה כספי), גרסתו המסחררת לקלאסיקה של ויליאם שייקספיר. היא עולה בשיחה כמענה לשאלה על תחושת האחריות ועל אימת העמידה באתגר שעשויה משימה כזו להפיל על מי שלקח אותה על עצמו. אחרי הכל, מדובר באחד המחזות המוכרים בהיסטוריה, אחת הדרמות האפלות, המעמיקות חקר בנפש האדם המושחתת, שאינספור עיבודים נעשו לו. "אני לא מרגיש את הלחץ הזה. חדר הכתיבה הוא מקום שבו יתר העולם לא קיים, זה רק אני והסיפור שלי. כמובן שכשספר שלי עומד לפני פרסום אני מתוח, האם הוא יתקבל טוב? האם הקוראים יאהבו אותו?"
הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.
מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה של ״הברוטליסט״ כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של הסרט כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
