לפני כמה שנים נדרש הסופר הנורווגי יו נסבו להחלטה כואבת. הרומן שכתב, מותחן פוליטי המערבב יסודות מסיפורים אמיתיים עם בדיה, כמעט והושלם. הוא כתב אותו באותה ההתמסרות בה הוא כותב בדרך כלל, הסתגר חודשים בחדר העבודה שלו וחי את העולם שברא. הוא רקם את כל חוטי העלילה בזירה בה בחר למקם את הסיפור, תוככי האסיפה הלאומית הנורווגית. אבל רגע לפני ששחרר את כתב היד התעוררה בעיה: נסבו חשב שהוא גרוע.
זהו מצב נדיר. נסבו, סופר רבי מכר מהגדולים והידועים בסופרי הבלש והמתח שידע העולם בעשורים האחרונים, מי שספריו תורגמו לכ-40 שפות ונפוצו ברחבי העולם, מי שהבלש שיצר, הארי הולה, והמקרים המצמררים שפתר, הפכו כבר לסימן של איכות, לא נוטה לחוסר ביטחון של הרגע האחרון. רוצה לומר, לא היה מדובר בחרדת אמנים שגרתית. נסבו הביט במעשה ידיו ושנא את התוצאה. "כן, הוא לא עבד", הוא נזכר בפסקנות. "אם להיות כן לחלוטין, הוא היה רומן רע, אין מה להכביר במילים. המזל הוא שתמיד קיימת האפשרות לא לפרסם והיו כמה פעמים שבאמת כתבתי ולא פרסמתי כי החלטתי שמה שכתבתי לא היה טוב מספיק. הידיעה שהאפשרות הזאת קיימת מרגיעה, מקסימום לא תפרסם רומן, למי אכפת?"
נסבו גנז את הרומן ההוא. האפשרות העקרונית המשמחת לגנוז צצה בשיחת הטלפון איתו שנערכת לקראת צאתו בעברית של "מקבת" (הוצאת בבל, בתרגום דנה כספי), גרסתו המסחררת לקלאסיקה של ויליאם שייקספיר. היא עולה בשיחה כמענה לשאלה על תחושת האחריות ועל אימת העמידה באתגר שעשויה משימה כזו להפיל על מי שלקח אותה על עצמו. אחרי הכל, מדובר באחד המחזות המוכרים בהיסטוריה, אחת הדרמות האפלות, המעמיקות חקר בנפש האדם המושחתת, שאינספור עיבודים נעשו לו. "אני לא מרגיש את הלחץ הזה. חדר הכתיבה הוא מקום שבו יתר העולם לא קיים, זה רק אני והסיפור שלי. כמובן שכשספר שלי עומד לפני פרסום אני מתוח, האם הוא יתקבל טוב? האם הקוראים יאהבו אותו?"
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
