לפני כמה שנים נדרש הסופר הנורווגי יו נסבו להחלטה כואבת. הרומן שכתב, מותחן פוליטי המערבב יסודות מסיפורים אמיתיים עם בדיה, כמעט והושלם. הוא כתב אותו באותה ההתמסרות בה הוא כותב בדרך כלל, הסתגר חודשים בחדר העבודה שלו וחי את העולם שברא. הוא רקם את כל חוטי העלילה בזירה בה בחר למקם את הסיפור, תוככי האסיפה הלאומית הנורווגית. אבל רגע לפני ששחרר את כתב היד התעוררה בעיה: נסבו חשב שהוא גרוע.
זהו מצב נדיר. נסבו, סופר רבי מכר מהגדולים והידועים בסופרי הבלש והמתח שידע העולם בעשורים האחרונים, מי שספריו תורגמו לכ-40 שפות ונפוצו ברחבי העולם, מי שהבלש שיצר, הארי הולה, והמקרים המצמררים שפתר, הפכו כבר לסימן של איכות, לא נוטה לחוסר ביטחון של הרגע האחרון. רוצה לומר, לא היה מדובר בחרדת אמנים שגרתית. נסבו הביט במעשה ידיו ושנא את התוצאה. "כן, הוא לא עבד", הוא נזכר בפסקנות. "אם להיות כן לחלוטין, הוא היה רומן רע, אין מה להכביר במילים. המזל הוא שתמיד קיימת האפשרות לא לפרסם והיו כמה פעמים שבאמת כתבתי ולא פרסמתי כי החלטתי שמה שכתבתי לא היה טוב מספיק. הידיעה שהאפשרות הזאת קיימת מרגיעה, מקסימום לא תפרסם רומן, למי אכפת?"
נסבו גנז את הרומן ההוא. האפשרות העקרונית המשמחת לגנוז צצה בשיחת הטלפון איתו שנערכת לקראת צאתו בעברית של "מקבת" (הוצאת בבל, בתרגום דנה כספי), גרסתו המסחררת לקלאסיקה של ויליאם שייקספיר. היא עולה בשיחה כמענה לשאלה על תחושת האחריות ועל אימת העמידה באתגר שעשויה משימה כזו להפיל על מי שלקח אותה על עצמו. אחרי הכל, מדובר באחד המחזות המוכרים בהיסטוריה, אחת הדרמות האפלות, המעמיקות חקר בנפש האדם המושחתת, שאינספור עיבודים נעשו לו. "אני לא מרגיש את הלחץ הזה. חדר הכתיבה הוא מקום שבו יתר העולם לא קיים, זה רק אני והסיפור שלי. כמובן שכשספר שלי עומד לפני פרסום אני מתוח, האם הוא יתקבל טוב? האם הקוראים יאהבו אותו?"
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
