"מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק" (משלי כה, כה')
כבר שבועיים אני נתון תחת השפעתו של הספר "אדם בחלל" שכתב דרור בורשטיין ושיצא לאור לא מזמן– הרהורים של אדם הצופה בכוכבים. בדרך כלל מכנים אדם בשם "אסטרונאוט" כאשר נדמה כמרחף בעולם אחר, אדיש ומנוכר למה שמתרחש בעולמם של בני האדם על שיגיונותיהם. לדרור בורשטיין הצפייה ברחוק ביותר- בכוכבים, ובזעיר ביותר- העולם המיקרוסקופי, אינה גורמת לניכור והתרחקות אלא דווקא לראיה הומניסטית ולתובנות הנוגעות לעולם האנושי. הוא נע הלוך ושוב בין הרחוק לאין שיעור לבין הקרוב ביותר אלינו ולליבנו. ההתבוננות ביקום אינה מבטלת את הקיום האנושי אלא שמה אותו בתוך פרספקטיבות חדשות שדווקא מדגישות את פלא היותו.
למשל, סדרי הגודל והיחסים בין הכוכבים שנראים לעיננו כנקודות מנצנצות בשמיים הדומות פחות או יותר זו לזו. אם נדמה, בהשראת המונדיאל, את השמש "שלנו" לכדור בגודל של כדורגל סטנדרטי ישנם כוכבים (כלומר שמשות) שימלאו בגודלם את האצטדיון כולו על יציעיו וצופיו, ובכל זאת נדמית לנו השמש שלנו כעצם השמימי המרשים והחשוב ביותר בגלל שאנו חיים לאורה. אנו יכולים לראות שני כוכבים סמוכים בשמים ולומר- הנה זה עומד ליד זה, ובעצם הם מרוחקים מיליוני שנות אור אחד מן השני, אחד צעיר ונולד "רק" לפני כמה מאות מיליוני שנים ואילו האחר קשיש שמתקרב למותו. ההבדלים בין הכוכבים אינם רק בסדרי הגודל אלא גם בין השאר במרחקים ביניהם ובאופן פיזורם בחלל. בתחילת הספר מעלה בורשטיין הרהורים איך היו נראים חיינו ושמי הלילה שלנו אילו היינו דרים בשכונה צפופה ומרובת כוכבים וגלקסיות ולא בפינה נידחת בשולי שביל החלב.
אט אט ככל שאתה מתקדם בספר מחלחלת אליך ההכרה כמה נדיר הוא המצב שמאפשר את החיים כפי שאנו מכירים אותם, וכמה עדין ושברירי הוא האיזון בין הגורמים השונים שמקיימים אותו. עוד הכרה שהולכת ומעמיקה עם הקריאה היא ההבנה שבעצם אין גדול וקטן, קרוב ורחוק. היקום מתפרש אל הגודל העצום הבלתי נתפס מבחינתנו, אך גם כשמביטים בו דרך המיקרוסקופ הוא מתפרט יותר ויותר אל עבר זעירות עצומה לאין שיעור. אנו שופטים את הנראה לעינינו מתוך קנה המידה האנושי ואומרים – הנה זה שם רחוק מאוד או הנה זה קטן וזעיר, אך מנקודת מבטו המדומיינת של חיידק הגוף האנושי לבדו הוא צביר גלקסיות עצום לאין חקר. היקום לא נוצר מותאם לתפיסת העין האנושית, שבכלל אינה מסוגלת לראות את רובו המוחלט של החומר הקיים בו, והאופן בו אנו משליכים ממראה עינינו על הדברים כפי שהם הוא כמעט קומי באופן נוגע ללב…
ובכן, צופה שהיה עומד על כוכב מרוחק ומסתכל לעברנו לא היה מבחין בשינוי כלשהו, אך על כוכב הלכת "ארץ" שסובב לו סביב השמש הנחמדה שלנו, כוכב זעיר וזניח, גרגיר אבק ביקום האינסופי, מתקיים זה עתה, כמדי ארבע שנים, טורניר המונדיאל. נבחרות מכל קצווי הכדור התקבצו למקום אחד תחת השמש ומתחרות ביניהן על תואר אלופת העולם (כלומר אלופת כדור הלכת שלנו). בכל רחבי הכדור יושבים אנשים יחד וצופים מרחוק בהתרחשויות על גבי מסכים קטנים וגדולים.
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
