"מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק" (משלי כה, כה')
כבר שבועיים אני נתון תחת השפעתו של הספר "אדם בחלל" שכתב דרור בורשטיין ושיצא לאור לא מזמן– הרהורים של אדם הצופה בכוכבים. בדרך כלל מכנים אדם בשם "אסטרונאוט" כאשר נדמה כמרחף בעולם אחר, אדיש ומנוכר למה שמתרחש בעולמם של בני האדם על שיגיונותיהם. לדרור בורשטיין הצפייה ברחוק ביותר- בכוכבים, ובזעיר ביותר- העולם המיקרוסקופי, אינה גורמת לניכור והתרחקות אלא דווקא לראיה הומניסטית ולתובנות הנוגעות לעולם האנושי. הוא נע הלוך ושוב בין הרחוק לאין שיעור לבין הקרוב ביותר אלינו ולליבנו. ההתבוננות ביקום אינה מבטלת את הקיום האנושי אלא שמה אותו בתוך פרספקטיבות חדשות שדווקא מדגישות את פלא היותו.
למשל, סדרי הגודל והיחסים בין הכוכבים שנראים לעיננו כנקודות מנצנצות בשמיים הדומות פחות או יותר זו לזו. אם נדמה, בהשראת המונדיאל, את השמש "שלנו" לכדור בגודל של כדורגל סטנדרטי ישנם כוכבים (כלומר שמשות) שימלאו בגודלם את האצטדיון כולו על יציעיו וצופיו, ובכל זאת נדמית לנו השמש שלנו כעצם השמימי המרשים והחשוב ביותר בגלל שאנו חיים לאורה. אנו יכולים לראות שני כוכבים סמוכים בשמים ולומר- הנה זה עומד ליד זה, ובעצם הם מרוחקים מיליוני שנות אור אחד מן השני, אחד צעיר ונולד "רק" לפני כמה מאות מיליוני שנים ואילו האחר קשיש שמתקרב למותו. ההבדלים בין הכוכבים אינם רק בסדרי הגודל אלא גם בין השאר במרחקים ביניהם ובאופן פיזורם בחלל. בתחילת הספר מעלה בורשטיין הרהורים איך היו נראים חיינו ושמי הלילה שלנו אילו היינו דרים בשכונה צפופה ומרובת כוכבים וגלקסיות ולא בפינה נידחת בשולי שביל החלב.
אט אט ככל שאתה מתקדם בספר מחלחלת אליך ההכרה כמה נדיר הוא המצב שמאפשר את החיים כפי שאנו מכירים אותם, וכמה עדין ושברירי הוא האיזון בין הגורמים השונים שמקיימים אותו. עוד הכרה שהולכת ומעמיקה עם הקריאה היא ההבנה שבעצם אין גדול וקטן, קרוב ורחוק. היקום מתפרש אל הגודל העצום הבלתי נתפס מבחינתנו, אך גם כשמביטים בו דרך המיקרוסקופ הוא מתפרט יותר ויותר אל עבר זעירות עצומה לאין שיעור. אנו שופטים את הנראה לעינינו מתוך קנה המידה האנושי ואומרים – הנה זה שם רחוק מאוד או הנה זה קטן וזעיר, אך מנקודת מבטו המדומיינת של חיידק הגוף האנושי לבדו הוא צביר גלקסיות עצום לאין חקר. היקום לא נוצר מותאם לתפיסת העין האנושית, שבכלל אינה מסוגלת לראות את רובו המוחלט של החומר הקיים בו, והאופן בו אנו משליכים ממראה עינינו על הדברים כפי שהם הוא כמעט קומי באופן נוגע ללב…
ובכן, צופה שהיה עומד על כוכב מרוחק ומסתכל לעברנו לא היה מבחין בשינוי כלשהו, אך על כוכב הלכת "ארץ" שסובב לו סביב השמש הנחמדה שלנו, כוכב זעיר וזניח, גרגיר אבק ביקום האינסופי, מתקיים זה עתה, כמדי ארבע שנים, טורניר המונדיאל. נבחרות מכל קצווי הכדור התקבצו למקום אחד תחת השמש ומתחרות ביניהן על תואר אלופת העולם (כלומר אלופת כדור הלכת שלנו). בכל רחבי הכדור יושבים אנשים יחד וצופים מרחוק בהתרחשויות על גבי מסכים קטנים וגדולים.
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
יובל אביב מתארח בתוכנית ״סוכן תרבות״ בכאן 11 ומשוחח עם קובי מידן על שיתוף הפעולה בין הסופר מישל וולבק והמאייר לואי פייאר ועל הרומן הגרפי המרהיב שלהם המתבסס על ״המפה והטריטוריה״, זוכה פרס גונקור לשנת 2010.
