"מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק" (משלי כה, כה')
כבר שבועיים אני נתון תחת השפעתו של הספר "אדם בחלל" שכתב דרור בורשטיין ושיצא לאור לא מזמן– הרהורים של אדם הצופה בכוכבים. בדרך כלל מכנים אדם בשם "אסטרונאוט" כאשר נדמה כמרחף בעולם אחר, אדיש ומנוכר למה שמתרחש בעולמם של בני האדם על שיגיונותיהם. לדרור בורשטיין הצפייה ברחוק ביותר- בכוכבים, ובזעיר ביותר- העולם המיקרוסקופי, אינה גורמת לניכור והתרחקות אלא דווקא לראיה הומניסטית ולתובנות הנוגעות לעולם האנושי. הוא נע הלוך ושוב בין הרחוק לאין שיעור לבין הקרוב ביותר אלינו ולליבנו. ההתבוננות ביקום אינה מבטלת את הקיום האנושי אלא שמה אותו בתוך פרספקטיבות חדשות שדווקא מדגישות את פלא היותו.
למשל, סדרי הגודל והיחסים בין הכוכבים שנראים לעיננו כנקודות מנצנצות בשמיים הדומות פחות או יותר זו לזו. אם נדמה, בהשראת המונדיאל, את השמש "שלנו" לכדור בגודל של כדורגל סטנדרטי ישנם כוכבים (כלומר שמשות) שימלאו בגודלם את האצטדיון כולו על יציעיו וצופיו, ובכל זאת נדמית לנו השמש שלנו כעצם השמימי המרשים והחשוב ביותר בגלל שאנו חיים לאורה. אנו יכולים לראות שני כוכבים סמוכים בשמים ולומר- הנה זה עומד ליד זה, ובעצם הם מרוחקים מיליוני שנות אור אחד מן השני, אחד צעיר ונולד "רק" לפני כמה מאות מיליוני שנים ואילו האחר קשיש שמתקרב למותו. ההבדלים בין הכוכבים אינם רק בסדרי הגודל אלא גם בין השאר במרחקים ביניהם ובאופן פיזורם בחלל. בתחילת הספר מעלה בורשטיין הרהורים איך היו נראים חיינו ושמי הלילה שלנו אילו היינו דרים בשכונה צפופה ומרובת כוכבים וגלקסיות ולא בפינה נידחת בשולי שביל החלב.
אט אט ככל שאתה מתקדם בספר מחלחלת אליך ההכרה כמה נדיר הוא המצב שמאפשר את החיים כפי שאנו מכירים אותם, וכמה עדין ושברירי הוא האיזון בין הגורמים השונים שמקיימים אותו. עוד הכרה שהולכת ומעמיקה עם הקריאה היא ההבנה שבעצם אין גדול וקטן, קרוב ורחוק. היקום מתפרש אל הגודל העצום הבלתי נתפס מבחינתנו, אך גם כשמביטים בו דרך המיקרוסקופ הוא מתפרט יותר ויותר אל עבר זעירות עצומה לאין שיעור. אנו שופטים את הנראה לעינינו מתוך קנה המידה האנושי ואומרים – הנה זה שם רחוק מאוד או הנה זה קטן וזעיר, אך מנקודת מבטו המדומיינת של חיידק הגוף האנושי לבדו הוא צביר גלקסיות עצום לאין חקר. היקום לא נוצר מותאם לתפיסת העין האנושית, שבכלל אינה מסוגלת לראות את רובו המוחלט של החומר הקיים בו, והאופן בו אנו משליכים ממראה עינינו על הדברים כפי שהם הוא כמעט קומי באופן נוגע ללב…
ובכן, צופה שהיה עומד על כוכב מרוחק ומסתכל לעברנו לא היה מבחין בשינוי כלשהו, אך על כוכב הלכת "ארץ" שסובב לו סביב השמש הנחמדה שלנו, כוכב זעיר וזניח, גרגיר אבק ביקום האינסופי, מתקיים זה עתה, כמדי ארבע שנים, טורניר המונדיאל. נבחרות מכל קצווי הכדור התקבצו למקום אחד תחת השמש ומתחרות ביניהן על תואר אלופת העולם (כלומר אלופת כדור הלכת שלנו). בכל רחבי הכדור יושבים אנשים יחד וצופים מרחוק בהתרחשויות על גבי מסכים קטנים וגדולים.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
