אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
אהבתי אליו לא התפתחה בדרך הטבע: התשוקה העזה של התחלות מעולם לא הפכה להיקשרות עדינה. אני חושבת על בעלי כל הזמן, מתחשק לי לשלוח לו הודעה בכל שלב של היום שלי, אני מדמיינת את עצמי אומרת לו שאני אוהבת אותו בכל הבקרים, אני חולמת שאנחנו עושים אהבה בכל הלילות. אני מתאפקת, כי אני צריכה גם להיות רעיה ואם. תפקיד המאוהבת כבר לא לגילי. התשוקה לא מתיישבת עם שני ילדים בבית, זה לא לעניין אחרי כל כך הרבה שנות חיים משותפים. אני יודעת שאני צריכה להשתלט על עצמי כדי לאהוב.
אני מקנאת באהבות האסורות, בתשוקות הגנובות שאי אפשר לחיות לאור יום. אני עוד יותר מקנאת באהבה שהייתה ואיננה עוד או שהיא לא הדדית, כשהלב דופק באופן חד-סטרי, בלי לב שדופק בצד השני. אני מקנאת באלמנות, במאהבות ובנשים שננטשו, כי אני חיה כבר חמש-עשרה שנה באומללות המתמדת והפרדוקסלית שאוהבים אותי בחזרה, שאני חווה תשוקה נטולת כל מכשול נראה לעין.
לא פעם קיוויתי שבעלי ישקר לי, יבגוד בי או יעזוב אותי: קל יותר לשחק את תפקיד הגרושה השברירית. הוא כבר נכתב. כבר שיחקו אותו.
מאוהבים עד כלות הנשימה ששרים את האובדן או הדחייה, כאלה יש מיליונים. אבל אני לא מכירה שום ספר, שום סרט, שום שיר שיכול לשמש לי דוגמה ולהראות לי איך לאהוב טוב יותר וחזק פחות. אני לא מכירה שום גיבורה בשום מחזה שתוכל להראות לי מה עלי לעשות. אין לי שום מקור מידע על הצער שלי.
גם אין שום דבר שיכול לשכך אותו, כי בעלי נותן לי הכול. אני יודעת שנחיה יחד עד יומנו האחרון. אני אם שני ילדיו. אין לי שום דבר לשאוף אליו מעבר לזה, ובכל זאת, החסך שאני חווה הוא עצום ואני מצפה ממנו למלא אותו. אבל עם איזה בית, עם איזה ילד, עם איזה תכשיט, עם איזו הצהרה, עם איזה מסע, עם איזו מחווה הוא יוכל למלא את מה שכבר מלא?
ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.
