אז למה הולכים לרעות בשדות זרים?
"בגלל שאין חיים ללא סקס. זה הדחף הפרימיטיבי הראשון. זוגיות ללא מיניות לא תשרוד, חד וחלק, אלא אם היא מתקיימת אך ורק לצורך הולדה. העניין הוא שבמשך 5,000 שנה גדלנו על מיתוסים שהרסו לנו את ההנאה. לדוגמה, אמרו לנו שהדחף האבולוציוני מניע את הגברים לפזר את זרעם ולהוליד כמה שיותר צאצאים".
זה לא נכון?
"זה קשקוש מקושקש. בחברה המערבית אין גבר שרוצה לשלם מזונות ליותר מגרושה אחת. אמרו לנו שרק הגברים נהנים ממין, בניגוד לנשים שמחפשות רומנטיקה. שטויות במיץ. ברגע שהאישה מגלה את האנרגיה המינית שלה היא יכולה ליהנות ממין כמו גבר ואפילו יותר מגבר, רק נשים מסוגלות לחוות אורגזמה בשרשרת. הישראליות והישראלים שוברים את שיאי הבגידות מפני שהמהפכה המינית סוף־סוף הגיעה אלינו. אנשים מחפשים אהבה בכל גיל ובכל מצב. בצרפת, לדוגמה, לא קוראים לזה 'לבגוד' אלא 'להתאוורר', ולכן הצרפתים פחות מתגרשים מהישראלים".
אז אתה ממליץ על בגידות כמתכון לשמירה על הנישואים?
"תלוי מה ההגדרה שלך לבגידה. לדעתי, בגידה זה שקר והסתרה. זוגות נשואים שרוצים לחוות איברי מין שונים מאלה שהם מכירים, הולכים מדי פעם למועדונים של חילופי זוגות שפורחים בתל־אביב. להסתכל לבד זו בגידה. להסתכל ביחד זה כיף".
גם אתה ורעייתך אימצתם את הבילוי הזה?
"רק כשאנחנו בחו"ל ובלי הילדים. ואת יודעת למה? פעם, בשתיים לפנות בוקר, נסעתי להתפלל בקבר של האר"י בצפת ואחר כך נכנסתי למקווה עם אחי החרדי. בעודנו משכשכים במים, בחושך, מישהו קפץ מולי וקרא, 'דוקטור דריי, מה שלומך?' זה היה נורא־נורא מביך שמזהים אותי".
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
