אז למה הולכים לרעות בשדות זרים?
"בגלל שאין חיים ללא סקס. זה הדחף הפרימיטיבי הראשון. זוגיות ללא מיניות לא תשרוד, חד וחלק, אלא אם היא מתקיימת אך ורק לצורך הולדה. העניין הוא שבמשך 5,000 שנה גדלנו על מיתוסים שהרסו לנו את ההנאה. לדוגמה, אמרו לנו שהדחף האבולוציוני מניע את הגברים לפזר את זרעם ולהוליד כמה שיותר צאצאים".
זה לא נכון?
"זה קשקוש מקושקש. בחברה המערבית אין גבר שרוצה לשלם מזונות ליותר מגרושה אחת. אמרו לנו שרק הגברים נהנים ממין, בניגוד לנשים שמחפשות רומנטיקה. שטויות במיץ. ברגע שהאישה מגלה את האנרגיה המינית שלה היא יכולה ליהנות ממין כמו גבר ואפילו יותר מגבר, רק נשים מסוגלות לחוות אורגזמה בשרשרת. הישראליות והישראלים שוברים את שיאי הבגידות מפני שהמהפכה המינית סוף־סוף הגיעה אלינו. אנשים מחפשים אהבה בכל גיל ובכל מצב. בצרפת, לדוגמה, לא קוראים לזה 'לבגוד' אלא 'להתאוורר', ולכן הצרפתים פחות מתגרשים מהישראלים".
אז אתה ממליץ על בגידות כמתכון לשמירה על הנישואים?
"תלוי מה ההגדרה שלך לבגידה. לדעתי, בגידה זה שקר והסתרה. זוגות נשואים שרוצים לחוות איברי מין שונים מאלה שהם מכירים, הולכים מדי פעם למועדונים של חילופי זוגות שפורחים בתל־אביב. להסתכל לבד זו בגידה. להסתכל ביחד זה כיף".
גם אתה ורעייתך אימצתם את הבילוי הזה?
"רק כשאנחנו בחו"ל ובלי הילדים. ואת יודעת למה? פעם, בשתיים לפנות בוקר, נסעתי להתפלל בקבר של האר"י בצפת ואחר כך נכנסתי למקווה עם אחי החרדי. בעודנו משכשכים במים, בחושך, מישהו קפץ מולי וקרא, 'דוקטור דריי, מה שלומך?' זה היה נורא־נורא מביך שמזהים אותי".
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
