שמי הלילה של תל אביב חשוכים. אורות הכרך לא מגלים לנו את העושר שנמצא מסביבנו בכל רגע נתון, את 4,500 הכוכבים שאפשר לראות מחצי הכדור הצפוני, איך משפיעה עלינו העובדה שנדיר שאנחנו מביטים על השמים, וכשאנחנו כבר עושים זאת אנחנו בדרך כלל רואים נקודות בודדות מפוזרות, חסרות הקשר בתרבות שלנו? האם אנחנו מבינים את סדרי הגודל של היקום, את היחס בינינו לבין שאר הקיום? האם אנחנו חושבים על המשמעות של היותנו מורכבים מ"אבק כוכבים", כפי ששרה ג'וני מיטשל?
ספרו החדש והמאיר של דרור בורשטיין, "אדם בחלל", שואל את השאלות הללו. במבט נאיבי של אדם ברחוב שמסתכל מעלה אל השמים בוחן בורשטיין את היחס של בני האדם לכוכבים, לחלל ולכדור הארץ. הוא עושה זאת באמצעות אזכורים רבים, חכמים ומדויקים, של יצירות אמנות, מדרשים, פסוקים מהמקרא, שירה וזן בודהיזם ומחלץ מתוך ההקשרים הללו נקודת מבט מרגשת על חיינו, הקטנים או הגדולים ביחס לחלל – תלוי איך מסתכלים על זה. השאלות על חיינו ביחס ליקום הן השאלות הגדולות ביותר שאפשר לשאול, אך בורשטיין עושה זאת בלי פתוס, בלי יומרנות.
באחד הפרקים בספר דן בורשטיין בתמונות שמציגות את כדור הארץ מהחלל ושואל: "האם שינוי נקודת המבט שלנו על עצמנו יכול לשנות משהו בחיי היומיום? אולי עלינו לבהות בתצלומים האלה כל בוקר, במדיטציה. הייתי מצפה שב־24 בדצמבר 1968 (אז ראו לראשונה אסטרונאוטים באפולו 8 את כדור הארץ מהחלל, נ"נ) ייתמו כל המלחמות, זיהומי האוויר, הכחדת המינים בידי האדם. היינו אמורים להבין, לכל הפחות להרגיש, כמה אנו מבודדים בחלל, גוף אחד, אורגניזם אחד ואולי אף תא אחד, פגיע ונדיר".
- המבט שלנו על החלל ועל כדור הארץ לא הביא לשינויים שציפית להם. מה הספר מציע? מה הצפייה בכוכבים יכולה לתת לנו?
"חשוב לזכור – בייחוד בתוך ההקשר הישראלי שנוטה לאחרונה להצטמצם לבעיות הקיום הפוליטיות – שזה לא כל מה שיש. התקשורת אומרת שאנחנו צריכים לקום בבוקר ולחשוב רק על שחיתות, להיות בחרדה ממלחמה ובחרדה כלכלית. אני לא מבטל את הדברים האלה, הם קיימים וחשובים, אבל מי שחייו נעים סביב הדברים האלה בלבד – זה עצוב מאוד. פעילות פוליטית זה דבר מאוד חשוב אבל לא הייתי יכול לחיות את הקיום הישראלי בטהרתו. זה פשוט לא הגיוני. הספר הזה קודם כל אומר שיש במציאות עוד דברים. לא צריך להסתכל על הירח ולשכוח שאתה חי במדינת ישראל, אבל אפשר וצריך להסתכל על הירח ולזכור שאתה גם לא רק במדינת ישראל".
- יש מי שיגיד שזו בכלל פריבילגיה להתעסק בזה במציאות של ימינו.
"יכול להיות. אבל להרים את הראש ולהסתכל על הירח – את זה כל אחד יכול לעשות. אולי כל הספרות הוא דבר פריבילגי, אבל הכל יחסי – לקנות ספר ולקרוא אותו זו פריבילגיה קטנה ביחס לטוס לטורקיה לשבועיים, שזה מה שרוב האנשים בישראל מעדיפים. להסתכל על הכוכבים זה חינם, לא צריך מבצעים. זה כמו ללכת לטייל בים מהבחינה הזאת, בים נפגשים כל סוגי האנשים – עניים ועשירים, מכוניות יוקרה ואופניים. זה דמוקרטי מאוד במובן הזה, זה פתוח לכל. להתעניין בשמים זה חינמי, לא צריך כלום בשביל זה".
