ז'ורז׳ פרק נולד בפריז ב-7 במרץ 1936, ארבע שנים ושלושה חודשים לפני כניסתם של הכוחות הגרמניים לעיר. היו לו שם פרטי צרפתי ושם משפחה שנשמע כמו פֶּרֶק בצרפתית. הן בצורת כתיבתו והן באופן הגייתו נדמה שהשם פֶּרֶק עולה בקנה אחד עם שמות כמו בֶּלֶק ופֶּרוֹ–גִירֶק, שמוצאם בבְּרטאן, כידוע לכל דובר צרפתית. אדם הרואה את השם פרק כתוב, או שומע את הגייתו, מניח שלאדם הנושא שם זה יש שורשים אתניים בפריפריה הקלטית של צרפת. ואולם, בין אבותיו של פרק לא ניתן למצוא כלל וכלל ברטוני. הוא היה בן צרפתי למשפחת מהגרים יהודים מפולין, ונפל בגורלו המוזר להיקרא במילה עברית המאויתת בפולנית, אשר בהגייתה הצרפתית נשמעה ברטונית.
על העולם החיצון לא ידעתי דבר מלבד שיש מלחמה, ובגלל המלחמה – פליטים: אחד מאותם פליטים נקרא נורמן, והיה לו חדר בביתו של אדם בשם ברטון. זו הבדיחה הראשונה שאני זוכר [ W 91—92].
בנעוריו השתעשע פרק בפוטנציאל הקלטי שלו בחותמו על כמה ממכתביו "Pereq" ועל אחרים במה שנראה כמו "Perrec'h" . מאוחר יותר הוא ניסה לאמץ זהות–שמעבר–לתעלה, בכתיבת מכתבים לחברים ולמורים באנגלית מגוונת. ז'ורז' פרק המבוגר היה כמובן סופר של השפה הצרפתית, אך הצרפתיות לא היתה דבר–מה שניתן לו סתם כך.
סבו של ז'ורז' פרק מצד אביו נקרא דויד פרץ והוא חי בלובארטוב, עיירה קטנה ליד העיר לובלין בפולין, שבאותה עת היתה חלק מרוסיה. מקור השם פרץ הוא תנ"כי. מסורתית, כל ענפיו של שבט פרץ (שצאצאיו אייתו את שמם פֶּרֶז, פֶּרֶס, פֶּרוּץ, פיירסק וכדומה, לפי המדינות השונות שבהן התיישבו) הם צאצאיו של אחד מתאומי יהודה שהולידה לו תמר, אלמנת בנו, על–פי הסיפור התנ"כי, כאשר תקפו את תמר צירי הלידה קשרה המיילדת חוט שני על ידו של הראשון מבין התאומים שהגיח לאוויר העולם ואמרה, "זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה". אך התינוק משך את ידו והתאום השני נולד לפניו. מופתעת מזריזותו זו הכריזה המיילדת "מַה–פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ" [בראשית ל"ח, 28] בעברית ניתן לקרוא את המילה פָּרץ, הבקיע, גם במשמעות של פער ,חור, סדק, כך שהשם שנתנה המיילדת לתינוק, בדוגמה נדירה לחוש ההומור של הברית הישנה, היה פער, איש–פער או הסודק.
השורש העברי פ–ר–ץ מיוצג
ביוונית כ- Φαρεσ ("פארֶס")
מתוך התנ"ך של המלך ג'יימס
Pharez ( (במדבר כ"ו,20 )
Phares ( (מתי א',33 )
Perez ( (לוקאס ג', 33 )
ברוסית כ- Пepeц ("פרץ")
בפולנית כ- Perec ("פרץ")
בגרמנית כ- Peretz
בספרדית כ- Perez
באנגלית כ- Peretz או Perets
ברוסית, השפה הרשמית בלובארטוב ובלובלין מ- 1831 ועד 1915 שם סבו של ז'ורז' פרק נכתב Пepeц, בייצגו בדיוק את הצלילPerec בפולנית, שבה, כמו בהונגרית, ה- c הלא–מוטעמת נהגית בעברית כצדי.
דויד פרץ, אשתו רוזה ושלושת ילדיהם אסתר, לייזר וייצק, לימים אביו של ז'ורז' פרק, עזבו כולם את פולין בין 1918 ו- 1929. אסתר נישאה והיתה כבר אסתר ביננפלד במועד הגירתה. לייזר היגר לפלשתינה, ושם, תחת המנדט הבריטי, אוית שמו Peretz. ייצק, בן הזקונים, התחיל את לימודיו בבית–הספר במדינת פולין שזה עתה הוקמה, ונסע לצרפת כשברשותו מסמכי זהות שנכתבו בפולנית.
על–פי חוק של השפה הצרפתית, המכונה חוק האסימילציה, כל מילה, כל עוד נכתבה באלפבית הלטיני, נתפסת כאילו נכתבה על–פי שיטת ההגייה הצרפתית. "ייצק פרץ", כפי ששמו נהגה בפולנית, הפך לאיסק פרק ברגע שמסר את ניירותיו לידי ה- police des frontières , משטרת הגבולות הצרפתית. איש לא עיוות את שם משפחתו של ז'ורז' פרק. איש לא סירס אותו בכוונה תחילה. הוא פשוט השתנה, אוטומטית, במפגש בין האיות הפולני וההגייה הצרפתית.
דומה שאביו של ז'ורז' פרק אימץ את הצליל החדש של שמו ללא מחאה. כאשר התגייס ללגיון הזרים הצרפתי ב—1939 הוא ודאי אמר Perrek כאשר הגיע לראש התור, שם ישב פקיד גיוס מבין–עניין שהתאים את האיות לאופן שבו נכתב השם לוּ היה נכתב בפולנית. על פנקס הבנק של אבי פרק מופיע אם כן השם איסק פרק, Isek Perek.
ב"אוטוביוגרפיה הבדיונית" המרגשת והמוזרה שלו, W או זכרון–הילדות, מביא פרק תיאור קצר ומסועף של ההיסטוריה הלשונית של שמו. הוא מציין, במדויק אך שלא לעניין, שברוסית המילה פרץ (המתועתקת בדרך כלל מהקירילית כ-p'erets ) משמעותה פלפל. הוא גם מנדב את המידע שבהונגרית perec , המבוטא כ"פרץ", כמו בפולנית, פירושו טבעת–לחם. למעשה, "פרק" נשמע בהונגרית הרבה יותר כצירוף הכבול sósperec הנהגה כ"שושפרץ", שמשמעותו המילולית היא "טבעת לחם מומלח", כלומר בייגלה. הדבר יוצר בדיוק את אחד מאותם משחקי מילים בצרפתית שבהם אהב פרק להשתעשע, שהרי "שושפרץ" הוא הצורה הקרובה היותר להגיית השם שלו עצמו, ז'ורז' פרק בהגייתו במבטא הונגרי, סרבי או פולני: "שושפרץ" לעומת "ז'ורז'פרץ".
בייגלה הוא גליל בצק מאורך הנאפה בלולאה כפולה, פחות או יותר בצורת הספרה שמונה: שני חורים הקשורים זה בזה רק באמצעות לחם. ההגייה הפולנית של פרק, פרץ, היא כאמור "חור" בעברית – ושושפרץ ההונגרי הוא לחמנייה שבה שני חורים. הקשר עם פרץ הוא מקריות טהורה, שהרי אין כל קשר בין השפות המעורבות, אך כאשר היה פרק בבלגרד – בגיל עשרים ואחת ומאוהב – חבריו היוגוסלבים הקניטו אותו ללא רחמים על היותו סתם petit pain (מילולית: "לחם קטן"). כמה שנים אחר כך הוא התנקם בהם בסתר בהטמנת כמה פיסות בייגלה וכן כמה חצאי–אמיתות ב-W או זכרון–הילדות. פרק הפך משחק מילים רב–לשוני למעין גורל, כאילו נקרא בשמו פעמיים "איש הפערים".
משחק המילים הכפול בשמו לא נזנח גם ביצירת המופת של פרק, החיים הוראות שימוש. הסיפור המרכזי ברומן עוסק בפרסיבל ברטלבות', אדם שהקדיש את חייו לפאזלים מעץ. פרק הסביר שהרומן עצמו נבנה כפאזל עץ, והוא גם טרח להבהיר שהרומן הזה לא היה אלא פיסת פאזל בפאזל הגדול יותר של חייו ועבודתו. כך למשל, באחת התמונות, קְלֶבֶּר, נהגו הזקן של ברטלבות', מניח רומן אמריקאי פתוח כשפניו מטה על מושב ספסל עור ירוק בפרוזדור שבו המתין. שם הספר – The Wanderers ("הנודדים") – מתנוסס על כריכתו, והוא נמסר באנגלית בטקסט הצרפתי. הרומן הראשון שכתב פרק, שאותו מעולם לא העז למסור למוציא לאור, נקרא Les Errants ("הנודדים"). אך "ההקדשה העצמית" לפרק הסופר–המתחיל ברומן המאוחר שלו מסומנת באמצעות שם המחבר הבדוי של The Wanderers, ג'ורג' בְּרֶטְצלי Bretzlee) ). אף שלא ניתן למצוא אותו בקטלוג ספריית הקונגרס, ניתן לפענח בקלות את "ג'ורג' ברטצלי", מפני ששֹיכּוּל אותיות שם משפחתו יכול בקלות ליצור את המילה הצרפתית (והווינאית)sósperec , שפרק כבר הביא ב- W או זכרון–הילדות כאחד השמות (הבדויים) הקרובים לשם משפחתו: ברצלי ברצלה = ברצל (פרצל, בייגלה).
למעשה, היו יהודים פולנים ששמם אכן היה פרצל, שם שנגזר ככל הנראה מהשם העברי פרץ דרך אותו משחק מילים סיבובי שעשה פרק עצמו בשם החיבה שלו. אחד מהם ניצל ממחנות הנאצים, היגר לאוסטרליה ופרסם אוטוביוגרפיה תחת הכותרת Portrait of a Young Forger ("דיוקן של זייפן צעיר").
אמו של ז'ורז' פרק באה מוורשה, ושם נעוריה היהCyrla Szulewicz . באיות זה יש להגות את השם בפולנית כשולביץ', עם סיומת סלאבית כמו בשמות יורביץ' או מאלביץ'; עם זאת, ללא ספק זהו שם יידי ששונה בכוונת מכוון בימי הסיפוח הרוסי הארוך של פולין, והגייתו המקורית היתה "שולביץ'", ובגרמנית או באנגלית הוא תועתק כ- Schulewitz. זהו המצלול שפרק ניסה לייצר במעין–צרפתית כאשר איית בצורה שגויה את שם אמו כ- Schulevitz במסה אוטוביוגרפית מוקדמת (W 44), וזהו גם המקור ל- Choulevisse (שוּלֵבִיס) המצורְפָת יותר, שם שנמצא באחד ממתווי העבודה הבלתי–גמורים שלו (ראו: MO 31).
שולביץ' טעון במשמעות לא פחות מפרץ. ביידיש, ‘שוּל' הוא בית–כנסת, בית–ספר או ישיבה מהגרמנית "Schule" (בית–ספר); "ויץ"Witz) ) משמעותו פיקחות, הומור, בדיחה או חידוד לשוני. שם משפחת אמו של פרק היה משהו כמו "לצים מלומדים" או "הומור בית–כנסת" או "חדי–לשון של ישיבה". גם אם איבד כל זיכרון של שפות ילדותו, היו לפרק הבוגר כמה חברים יהודים שהבינו יידיש וכן עמיתים גרמנים רבים שהיו יכולים לספר לו על המשמעויות האפשריות של שולביץ'; ובזמן שכתב את האוטוביוגרפיה של ילדותו, פרק עצמו כבר הבין גרמנית ברמה סבירה. לא ניתן להעלות על הדעת שפרק מעולם לא נתן דעתו לגורל ששרטט לו מראש שם משפחתה של אמו, אך הוא אינו מזכיר זאת באף לא אחד מכתביו. שתיקת פרק רהוטה. מה שפרק כן מספר לקורא על שם אביו מצביע למעשה על משחק של פערים. הוא גם אומר לנו שאמו נעלמה.
*
השםPérec עם ההטעמה החזקה על ה- e הראשונה, נראה שם צרפתי–ברטוני אותנטי, אמנם נדיר, ונושאת אותו גם אתלטית מפורסמת מהקאריביים הצרפתיים, שכמובן אינה מתייחסת אל הסופר ז'ורז' פרק. הקשר שלו לדמות בשם פרק שהופיעה בספר מסע אנגלי ברור עוד פחות. כך נפרד ז'ורז' פרק של אנדרו הארוויHarvey) ), אי–שם בהרי ההימלאיה:
פרק נעמד ומתח באור את שרירי זרועותיו (הקטנים מאוד). הוא אמר: "אני הולך. לעולם לא ניפגש שוב. היזהר. אתה נלהב מאוד ושוטה גדול, יאכלו אותך חי אם לא תשגיח. אני מאחל לך את כל חוכמות המלנכוליה ומוות מוקדם יחסית! הא! כן!" והוא רץ אל תוך הבוקר צוחק וחובט על ירכיו. "כל חוכמות המלנכוליה ומוות מוקדם יחסית! איזה קצב! איזה סגנון!
מפסקה דמיונית זו נובעת ההשערה שהעלה אנתרופולוג דני, והיא שלקראת סוף חייו הפך פרק ל"פרוטו–לָמַת בר" המשוטטת במשעולי לדאק. עם זאת, בתחום הנרחב כל כך של שאיפות ילדותיות מעוררות חיבה שבהן הודה פרק הבוגר – לחצות את נקודת המפגש בין קו התאריך הבינלאומי ובין קו המשווה, לטייל בכדור פורח, לכתוב תסריט שבו חמשת אלפים פרשים קירגיזים שוטפים בדהרה את הערבה [ Jsn 106—108] – אין ולוּ מילה אחת על להפוך לבודהיסט.
*
מקורות כתובים: Georges Perrec'h [ כך במקור] הוא השם המופיע על מכתב מ—8 באוקטובר 1956, כעת: אפ 31, 1, 35d; החתימה "Pereq" היא על מכתב לז'אן דוּוינְיוֹ מ—9 באפריל 1956; ה— fiche matricule של "Isek Perek" נמצא בארכיב של משרד הביטחון הצרפתי. מכתבים של פרק לז'אק לדרר ולפיליפ גרינה (על השימוש באנגלית); (La Commande ou projet d'un voyage à W (Montage, עבודה שלא ראתה אור של קתרין בינה (על משמעות המילה "פער"); ראו גם את התסריט ל— Film sur Georges Perec, 7 mars 1936 – 3 mars 1982, שנעשה בידי ק' בינה.
מקורות בעל–פה: ז'אן פארי (על השימוש באנגלית).
אני חייב כמה מהעובדות בפרק זה לברברה פישר, לאילונה בלוס, לפול פדרסון ולז'אן מאייאן.
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
