אסתר פלד מוציאה את טראומת הדור השני מהארון: "אוסף וידויים נשיים? פאק יו"

12.03.2018

אסתר פלד מוציאה את טראומת הדור השני מהארון:

"רושם ראשוני מחריד", אומרת אסתר פלד, "זאת ההתמחות שלי במפגש עם אנשים. אני לא בנאדם נחמד, כפי ששמת לב. זה ממש לא הצד החזק שלי, ואני גם לא מעוניינת בזה". את הנקודה הזאת היא ממחישה באיתותים עדינים יותר או פחות: "השעון נותן לנו עוד עשר דקות", "למה שאני אסמוך עליך?".
"בכלל", היא אומרת, "יש מעט מאוד אנשים בעולם שאני יכולה לדבר איתם באופן ספונטני, לא כמו פסיכולוגית. זה האושר של הכתיבה, היכולת להסיר את מסכת ההגנה". אפשר להאמין לה, אם ככה, שלא מדובר בניסיון לשאת חן או להצטנע כשהיא מדברת על המבוכה שלה סביב ההצלחה הנוכחית. "אני סופרת שוליים במהות. לא פרס ספיר, ובטח לא רשימות רבי המכר. חשבתי ש'פתח גדול מלמטה' מיועד לאלף אנשים בערך, שרובם נשים. לא התכוונתי שאנשים מסוימים שמוזכרים בספר בכלל יידעו על קיומו".

לא רק מנחה הטקס התבלבל ("והזוכֶה הוא, סליחה, הזוכָה"). פלד לא לגמרי צוחקת כשהיא מקשרת את הזכייה המפתיעה שלה בפרס ספיר, לפני כחודש, להתקף פרנויה. "כן, הייתי במצב גרוע בטקס. אבל אי אפשר לא להגיע. הגשתָ מועמדות ואתה צריך לקחת על זה אחריות. אני יודעת שזה נשמע לא אמין, כל התיאור הזה, אבל רק עכשיו אני מתחילה לחזור ולהתארגן."נכון, הייתה לי פנטזיה לכבוש את ההר המסוים שאני מעוניינת בו. אני לא אכחיש. רציתי, ואני עדיין רוצה, להגיע עוד יותר רחוק. אבל חשבתי לעשות את זה בעלייה איטית, כמו שאני אוהבת, עם נעלי הליכה רציניות. הייתי צריכה שייגעו בי בעדינות. שעות של תרגול מדיטציה בעברה, ידע תיאורטי מקיף בפסיכואנליזה ובהגות בודהיסטית, ובכל זאת, היא אומרת, "גם לשבת מולך עכשיו יכול להיות דבר מעורר אימה".

אימה?

"כשאני כותבת, אני לא מתעסקת במה שאף אחד יחשוב עליי. אבל להיפגש עם קורא? מה לך ולספרים שלי? לא התכוונתי שתקרא אותם".

המילה פרנויה חוזרת ברצינות ובהומור כשפלד מתארת את עצמה. גם ביחס לקבוצות שאליהן היא השתייכה או משתייכת. לפחות על הנייר. "פיל בחנות שמנת", למשל, היא מכנה את עצמה כסטודנטית לפסיכולוגיה קלינית בחיפה, העיר שבה גדלה, ביחס לשאר הסטודנטים. "לא הייתה שם אף עוזרת בית חוץ ממני. כולם היו עם הורים מפרנסים. כשאתה צועד לתוך שמנת, ואתה בהחלט לא איזה תות מתוק, איך תרגיש? וזאת התחושה שלי לאורך כל החיים. שאני צריכה להעמיד פנים שאני שמנת, אבל שאין לי סיכוי לעבור. אז אני הולכת על האופציה השנייה, להסתכל על הדברים מבחוץ. וזה נהיה הכלי ההתפתחותי שלי: להטיל ספק, להיות האאוטסיידרית".

אין שום קליקה שנוח לך בחברתה?

"לא חברתית ולא מקצועית. אני מעדיפה להיות לבד בבית. הייתה תקופה קצרה, כשהיה לי בן זוג יחסית סוציאלי, שהייתי הולכת ביום שישי בצהריים לים עם החבר'ה שלו. מהר מאוד זה נגמר. אני לא יכולה לעמוד בזה לאורך זמן. אף פעם לא הצלחתי להיות חמודה כמו שציפו ממני – לא בבית, לא בלימודים, לא בקליניקה. התמחיתי בחיפוש קרעים באריג של אנשים וקבוצות, עד שזה הפך לעניין עקרוני. ויותר מזה, לסימפטום שיש לי רווחים ממנו. אני כותבת בעזרתו ספרים, ואפילו מקבלת פרס ספיר בסוף. אבל קבוצות עדיין מאיימות עליי. אתה עכשיו, למשל, חלק מקבוצה של אותם אנשים בעיתון".

גם את חלק מקבוצה. קבוצת המטפלים, קבוצת הסופרים.

"המטפלים זאת באמת קבוצה חונקת. לקבוצת הסופרים חתרתי בחשאי".

מה חשבת, אגב, על הספרים האחרים שהיו מועמדים איתך לפרס ספיר?

"נלחצתי כשגיליתי שקראתי רק ספר אחד מהרשימה, אז עשיתי מאמץ לקרוא את רובם. אפשר לומר בנימוס שזאת קנאת סופרים, ואפשר לומר שיש לי נטייה לספרות אחרת".

 

ההכשרה שלה כפסיכולוגית, אומרת פלד, התחילה בגיל תשע. המטופלת הראשונה הייתה אימא שלה. לוקח כמה דקות להבין שכשפלד משתמשת במילה "טיפול", היא מתכוונת לשעות שבילתה בהקשבה לאמה, בין היתר לסיפורים על חמש השנים שעברה במחנה הריכוז טרזינשטט. "אי אפשר להגיד שהיא הייתה אישה לא מתפקדת. אבל היא חייתה בתחושה של געגוע נורא ואובדן, ולא הצליחה באמת לבנות את עצמה מחדש. גם כשהיא הייתה בסביבה, היא לא באמת הייתה נוכחת. והדרך שלי להשיג אהבה ממנה הייתה להיות בשבילה מין מכל שסופג ומשמר את הכאב. לשמוע את מה שהיא עברה, לדמיין, להיות שם ממש".

את העובדה שהיא שייכת לאותו "דור שני" למדה מאוחר הרבה יותר. "הייתי רואה בקליניקה שלי אנשים שמספרים את הסיפורים של הוריהם כאילו הם חיים במחנות עצמם, ומצד שני, לא קושרים את הסיפורים האלה להתקפי החרדה שלהם. עד שהתחלתי לשאול את עצמי: איפה את בכל הסיפור הזה?"

להמשך הריאיון:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5149124,00.html

 




אחד ועוד אחד עד סוף ספטמבר

מבצע אחד-ועוד-אחד בחנות המקוונת של הוצאת בבל עד ה-30 בספטמבר, דקה לפני חצות!