לא רק מנחה הטקס התבלבל ("והזוכֶה הוא, סליחה, הזוכָה"). פלד לא לגמרי צוחקת כשהיא מקשרת את הזכייה המפתיעה שלה בפרס ספיר, לפני כחודש, להתקף פרנויה. "כן, הייתי במצב גרוע בטקס. אבל אי אפשר לא להגיע. הגשתָ מועמדות ואתה צריך לקחת על זה אחריות. אני יודעת שזה נשמע לא אמין, כל התיאור הזה, אבל רק עכשיו אני מתחילה לחזור ולהתארגן."נכון, הייתה לי פנטזיה לכבוש את ההר המסוים שאני מעוניינת בו. אני לא אכחיש. רציתי, ואני עדיין רוצה, להגיע עוד יותר רחוק. אבל חשבתי לעשות את זה בעלייה איטית, כמו שאני אוהבת, עם נעלי הליכה רציניות. הייתי צריכה שייגעו בי בעדינות. שעות של תרגול מדיטציה בעברה, ידע תיאורטי מקיף בפסיכואנליזה ובהגות בודהיסטית, ובכל זאת, היא אומרת, "גם לשבת מולך עכשיו יכול להיות דבר מעורר אימה".
אימה?
"כשאני כותבת, אני לא מתעסקת במה שאף אחד יחשוב עליי. אבל להיפגש עם קורא? מה לך ולספרים שלי? לא התכוונתי שתקרא אותם".
המילה פרנויה חוזרת ברצינות ובהומור כשפלד מתארת את עצמה. גם ביחס לקבוצות שאליהן היא השתייכה או משתייכת. לפחות על הנייר. "פיל בחנות שמנת", למשל, היא מכנה את עצמה כסטודנטית לפסיכולוגיה קלינית בחיפה, העיר שבה גדלה, ביחס לשאר הסטודנטים. "לא הייתה שם אף עוזרת בית חוץ ממני. כולם היו עם הורים מפרנסים. כשאתה צועד לתוך שמנת, ואתה בהחלט לא איזה תות מתוק, איך תרגיש? וזאת התחושה שלי לאורך כל החיים. שאני צריכה להעמיד פנים שאני שמנת, אבל שאין לי סיכוי לעבור. אז אני הולכת על האופציה השנייה, להסתכל על הדברים מבחוץ. וזה נהיה הכלי ההתפתחותי שלי: להטיל ספק, להיות האאוטסיידרית".
אין שום קליקה שנוח לך בחברתה?
"לא חברתית ולא מקצועית. אני מעדיפה להיות לבד בבית. הייתה תקופה קצרה, כשהיה לי בן זוג יחסית סוציאלי, שהייתי הולכת ביום שישי בצהריים לים עם החבר'ה שלו. מהר מאוד זה נגמר. אני לא יכולה לעמוד בזה לאורך זמן. אף פעם לא הצלחתי להיות חמודה כמו שציפו ממני – לא בבית, לא בלימודים, לא בקליניקה. התמחיתי בחיפוש קרעים באריג של אנשים וקבוצות, עד שזה הפך לעניין עקרוני. ויותר מזה, לסימפטום שיש לי רווחים ממנו. אני כותבת בעזרתו ספרים, ואפילו מקבלת פרס ספיר בסוף. אבל קבוצות עדיין מאיימות עליי. אתה עכשיו, למשל, חלק מקבוצה של אותם אנשים בעיתון".
גם את חלק מקבוצה. קבוצת המטפלים, קבוצת הסופרים.
"המטפלים זאת באמת קבוצה חונקת. לקבוצת הסופרים חתרתי בחשאי".
מה חשבת, אגב, על הספרים האחרים שהיו מועמדים איתך לפרס ספיר?
"נלחצתי כשגיליתי שקראתי רק ספר אחד מהרשימה, אז עשיתי מאמץ לקרוא את רובם. אפשר לומר בנימוס שזאת קנאת סופרים, ואפשר לומר שיש לי נטייה לספרות אחרת".
ההכשרה שלה כפסיכולוגית, אומרת פלד, התחילה בגיל תשע. המטופלת הראשונה הייתה אימא שלה. לוקח כמה דקות להבין שכשפלד משתמשת במילה "טיפול", היא מתכוונת לשעות שבילתה בהקשבה לאמה, בין היתר לסיפורים על חמש השנים שעברה במחנה הריכוז טרזינשטט. "אי אפשר להגיד שהיא הייתה אישה לא מתפקדת. אבל היא חייתה בתחושה של געגוע נורא ואובדן, ולא הצליחה באמת לבנות את עצמה מחדש. גם כשהיא הייתה בסביבה, היא לא באמת הייתה נוכחת. והדרך שלי להשיג אהבה ממנה הייתה להיות בשבילה מין מכל שסופג ומשמר את הכאב. לשמוע את מה שהיא עברה, לדמיין, להיות שם ממש".
את העובדה שהיא שייכת לאותו "דור שני" למדה מאוחר הרבה יותר. "הייתי רואה בקליניקה שלי אנשים שמספרים את הסיפורים של הוריהם כאילו הם חיים במחנות עצמם, ומצד שני, לא קושרים את הסיפורים האלה להתקפי החרדה שלהם. עד שהתחלתי לשאול את עצמי: איפה את בכל הסיפור הזה?"
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5149124,00.html
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
