לא רק מנחה הטקס התבלבל ("והזוכֶה הוא, סליחה, הזוכָה"). פלד לא לגמרי צוחקת כשהיא מקשרת את הזכייה המפתיעה שלה בפרס ספיר, לפני כחודש, להתקף פרנויה. "כן, הייתי במצב גרוע בטקס. אבל אי אפשר לא להגיע. הגשתָ מועמדות ואתה צריך לקחת על זה אחריות. אני יודעת שזה נשמע לא אמין, כל התיאור הזה, אבל רק עכשיו אני מתחילה לחזור ולהתארגן."נכון, הייתה לי פנטזיה לכבוש את ההר המסוים שאני מעוניינת בו. אני לא אכחיש. רציתי, ואני עדיין רוצה, להגיע עוד יותר רחוק. אבל חשבתי לעשות את זה בעלייה איטית, כמו שאני אוהבת, עם נעלי הליכה רציניות. הייתי צריכה שייגעו בי בעדינות. שעות של תרגול מדיטציה בעברה, ידע תיאורטי מקיף בפסיכואנליזה ובהגות בודהיסטית, ובכל זאת, היא אומרת, "גם לשבת מולך עכשיו יכול להיות דבר מעורר אימה".
אימה?
"כשאני כותבת, אני לא מתעסקת במה שאף אחד יחשוב עליי. אבל להיפגש עם קורא? מה לך ולספרים שלי? לא התכוונתי שתקרא אותם".
המילה פרנויה חוזרת ברצינות ובהומור כשפלד מתארת את עצמה. גם ביחס לקבוצות שאליהן היא השתייכה או משתייכת. לפחות על הנייר. "פיל בחנות שמנת", למשל, היא מכנה את עצמה כסטודנטית לפסיכולוגיה קלינית בחיפה, העיר שבה גדלה, ביחס לשאר הסטודנטים. "לא הייתה שם אף עוזרת בית חוץ ממני. כולם היו עם הורים מפרנסים. כשאתה צועד לתוך שמנת, ואתה בהחלט לא איזה תות מתוק, איך תרגיש? וזאת התחושה שלי לאורך כל החיים. שאני צריכה להעמיד פנים שאני שמנת, אבל שאין לי סיכוי לעבור. אז אני הולכת על האופציה השנייה, להסתכל על הדברים מבחוץ. וזה נהיה הכלי ההתפתחותי שלי: להטיל ספק, להיות האאוטסיידרית".
אין שום קליקה שנוח לך בחברתה?
"לא חברתית ולא מקצועית. אני מעדיפה להיות לבד בבית. הייתה תקופה קצרה, כשהיה לי בן זוג יחסית סוציאלי, שהייתי הולכת ביום שישי בצהריים לים עם החבר'ה שלו. מהר מאוד זה נגמר. אני לא יכולה לעמוד בזה לאורך זמן. אף פעם לא הצלחתי להיות חמודה כמו שציפו ממני – לא בבית, לא בלימודים, לא בקליניקה. התמחיתי בחיפוש קרעים באריג של אנשים וקבוצות, עד שזה הפך לעניין עקרוני. ויותר מזה, לסימפטום שיש לי רווחים ממנו. אני כותבת בעזרתו ספרים, ואפילו מקבלת פרס ספיר בסוף. אבל קבוצות עדיין מאיימות עליי. אתה עכשיו, למשל, חלק מקבוצה של אותם אנשים בעיתון".
גם את חלק מקבוצה. קבוצת המטפלים, קבוצת הסופרים.
"המטפלים זאת באמת קבוצה חונקת. לקבוצת הסופרים חתרתי בחשאי".
מה חשבת, אגב, על הספרים האחרים שהיו מועמדים איתך לפרס ספיר?
"נלחצתי כשגיליתי שקראתי רק ספר אחד מהרשימה, אז עשיתי מאמץ לקרוא את רובם. אפשר לומר בנימוס שזאת קנאת סופרים, ואפשר לומר שיש לי נטייה לספרות אחרת".
ההכשרה שלה כפסיכולוגית, אומרת פלד, התחילה בגיל תשע. המטופלת הראשונה הייתה אימא שלה. לוקח כמה דקות להבין שכשפלד משתמשת במילה "טיפול", היא מתכוונת לשעות שבילתה בהקשבה לאמה, בין היתר לסיפורים על חמש השנים שעברה במחנה הריכוז טרזינשטט. "אי אפשר להגיד שהיא הייתה אישה לא מתפקדת. אבל היא חייתה בתחושה של געגוע נורא ואובדן, ולא הצליחה באמת לבנות את עצמה מחדש. גם כשהיא הייתה בסביבה, היא לא באמת הייתה נוכחת. והדרך שלי להשיג אהבה ממנה הייתה להיות בשבילה מין מכל שסופג ומשמר את הכאב. לשמוע את מה שהיא עברה, לדמיין, להיות שם ממש".
את העובדה שהיא שייכת לאותו "דור שני" למדה מאוחר הרבה יותר. "הייתי רואה בקליניקה שלי אנשים שמספרים את הסיפורים של הוריהם כאילו הם חיים במחנות עצמם, ומצד שני, לא קושרים את הסיפורים האלה להתקפי החרדה שלהם. עד שהתחלתי לשאול את עצמי: איפה את בכל הסיפור הזה?"
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5149124,00.html
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
