על גב הספר "ענן של אפשרויות" נכתב, מפי עורכי "הפינגטון פוסט", שמייקל לואיס הוא "מגדולי כותבי הכרוניקה של תקופתנו". איני משוכנע שאני מבין לגמרי למה התכוונו עורכי האתר הנפוץ. אין ספק, עם זאת, שלואיס הוא מחבר ספרי העיון המצליח ביותר במעבר בין הספר לטלוויזיה. ספריו כמו נכתבו כטיוטות לתסריטים של שוברי קופות. כשאתה קורא את "ענן של אפשרויות", אינך יכול להימנע מחשיבה על ליהוק הסרט שיבוא בעקבותיו: מי יגלם את דניאל כהנמן ואת עמוס טברסקי ז"ל, וכיצד תונצח "החברות ששינתה את האופן שבו אנו חושבים"?
לואיס פיתח את הנוסחה המנצחת בספרו הקודם, "מאניבול", שנהפך עד מהרה לסרט מצליח בכיכובו של בראד פיט. במוקד הסרט ניצב בילי בין, מנהל קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, שגם הוא שינה את אופן החשיבה בתחומו. בין, שדווקא לא בא מן המגרש, הצליח להוכיח למומחים הגדולים, ותיקי קרבות ואליפויות, כי בלי חשיבה רציונלית לא יגיעו לעולם להישגים. לואיס מאוהב בסיפור ההוא עד כדי כך שהוא צירף אותו כפרק הראשון בספר שכתב על החברים המופלאים כהנמן וטברסקי. להגנתו נאמר שגם פה הוא מבקש להוכיח שהכל נטוע בדרך שאנחנו חושבים.
בניגוד ל"שיטה" שביקשו גיבוריו של לואיס להנהיג בספורט, שלא תמיד השיגה הצלחות בטוחות, ה"שיטה" של לואיס עצמו בכתיבת רבי מכר בדוקה וכמעט אינה כושלת. הוא מבקש להוכיח שגם החידושים המדעיים הגדולים והחשובים ביותר — יסודם בהנחות פשוטות ומובנות לכל נפש. הוא משכנע כל כך, שבמוחו של הקורא עולה כמעט מאליה השאלה "איך לא חשבתי על זה קודם?"
אם זה כל כך פשוט, יש להיצמד רק לשכבות העליונות והמובנות של המסקנות המדעיות ולא להלאות את הקוראים במיני "חפירות" מעמיקות וסבוכות. באופן שבו לואיס מתאר את מחקריהם של כהנמן וטברסקי הכל נראה פשוט והגיוני. כשאתה קורא את "ענן של אפשרויות", אתה מתייצב במחנה המרואיינים של החוקרים וגם אתה כושל בשאלות הפשוטות לכאורה. אילו היינו רציונליים יותר, לא היינו נופלים.
אבל ההפשטה ההופכת כל גילוי מדעי ל"משהו שכל אחד יכול להבין" היא הנדבך הראשון של ה"שיטה" של לואיס. מאחורי כל גילוי מדעי, חשוב ככל שיהיה, ניצבים בני אדם כמוני וכמוך. לכולם יש סיפור לספר. מה יותר מרתק ואנושי מסיפורו של אדם שכל חייו רצה לעסוק בספורט, אך נתיבות חייו הוליכו אותו הרחק מן המגרשים. ולפתע, מתחום אחר, מעולם אחר, הוא פורץ ומעצב תפישות חדשות, משפיע ומגשים חלום ילדות.
המוקד האנושי של הספר החדש הוא סיפור של חברות מופלאה, והמחבר יודע לנצל היטב את מה שמצטייר בעיניו כהתחברות לכאורה לא מובנת בין ניגודים. הרי כל מי שיודע משהו על חוכמת ההמונים מכיר את הנוסחה: ההתחברויות המוצלחות ביותר הן בין שני ניגודים.
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
