לרוקסן גיי אין סבלנות לאנשים רזים עם בעיות דימוי גוף. "בשנה שעברה עיתונאית דיברה איתי על הגוף שלי ואז אמרה משהו כמו, 'אני מזדהה כל כך'. ישבתי מולה והסתכלתי עליה, רזה ויפה וחסרת מושג, והיא מספרת לי שעלתה איזה שישה קילו או משהו - משבר אמיתי - ואני התאפקתי שלא להגיד לה שהיא מטומטמת. אנשים משתפים אותי כל הזמן במאבק שלהם עם המשקל, כאילו שלעלות עשרה או אפילו 20 קילו זה קשור אליי באיזושהי צורה. תעשו לי טובה, זה לא אותו דבר".
ב'רעב', שיצא החודש בעברית, מספרת גיי איך הפכה לאישה שלוקה ב"השמנת־יתר חולנית קיצונית ביותר", כך על פי האבחנה הקלינית; מי שהגיעה במשקל השיא שלה ל־266 קילו. היא מתארת בענייניות ובפירוט את שגרת החיים שלה: את הצורך להזמין לעצמה שני כרטיסי טיסה בגלל גודל המושבים במטוס; את הסיוט שכרוך בביצוע משימות פשוטות לכאורה כמו לאכול ברחוב, להשתמש בשירותים ציבוריים או למדוד בגדים בחנות; את מבטי הגועל של אנשים ברחוב; את הרגע המשפיל ההוא שבו לא הצליחה לטפס במדרגות לבמה באירוע בהשתתפותה, לעיניהם של מאות אנשים בקהל.
גיי מפרטת את שלל המילים המכובסות שמשמשות כדי לתאר את המשקל שלה - מלאה, כבדה, גדולה, עגלגלה, שופעת, מדושנת, בעלת גוף בריא. גם כשאני מתייחס אליה כאל בעלת משקל עודף, היא מתקנת אותי מיד. "כשאתה קורא לי ככה אתה בעצם אומר שיש משקל נכון, נורמלי, אנושי, ושאנשים שמנים כאילו חיים מעליו, מחוץ לו. זה להתייחס לשומן כאל מחלה, כפתולוגיה, ובעצם למחוק את הגוף השמן. אבל אדם יכול להיות שמן ועדיין להיות בריא פיזית ונפשית, ולאנשים קשה להבין את זה. הגוף השמן הוא לא בעיה. הוא לא עניין שצריך לפתור".
אולי אנשים מפחדים לומר "שמנה" כי זה לא תקין פוליטית, או כי הם נזהרים שלא לפגוע?
"אין לזה שום קשר לתקינות פוליטית, ואני גם לא חושבת שיש כאן ניסיון לחוס על רגשותיהם של שמנים. זה כמו שמתרצים שיימינג לשמנים כדאגה לבריאות שלהם. זה לא קשור לכל הדברים האלה. זה קשור לתרבות בורה שמתקשה להתמודד עם זה שהיא נאלצת לחיות בעולם שבו קיימים אנשים שמנים. הנוכחות שלי, אישה שמנה בגובה 1.90, היא נוכחות מטרידה במרחב, נוכחות מאיימת, לא נקייה. השפה היא רק ביטוי של זה".
בדומה לסגנון הישיר והלא־מתנחמד שבו היא עונה על שאלות, גם הכתיבה של גיי ב'רעב' לא מחליקה בגרון בקלות. בניגוד לרוב הספרים שעוסקים במשקל ובהשמנה, גיי מכריזה מהמשפט הראשון שלא מדובר בסיפור של הצלחה או השלמה. היא לא מדגימה את ניצחון כוח הרצון על הגוף, וגם לא נותנת עצות מועילות או מתכונים בריאים ודלי קלוריות. גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה לסוף טוב בצורת דיאטה רצחנית או לפחות ניתוח לקיצור קיבה. היא מתרחקת גם מהאזורים החמימים של קבלה עצמית עם רעיונות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". גיי מתעקשת על זכותה שלא לאהוב את הגוף שלה. היא מסרבת לאמץ נרטיב "בריא" ופורה, כזה שיהיה אפשר לסכם בפסקה מעוררת השראה או בתמונות מדהימות של לפני ואחרי.
למעשה, הלפני והאחרי של גיי הוא אחר. הסיפור של הגוף שלה הוא קודם כל סיפור על טראומה, על אלימות מינית מחרידה. כשהייתה בת 12 עברה גיי אונס קבוצתי ברוטאלי, אונס שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, מבצר שעם השנים הפך לכלוב מחניק. "שברו אותי", היא כותבת, "וכדי להקהות את הכאב של השבר הזה אכלתי ואכלתי ואכלתי... הייתי לכודה בתוך הגוף שלי, גוף שאני יצרתי אבל בקושי הצלחתי לזהות או להבין. הייתי אומללה, אבל הייתי מוגנת. או לפחות יכולתי לומר לעצמי שאני מוגנת... אכלתי ואכלתי ואכלתי כדי שאוכל לשכוח, כדי שהגוף שלי יוכל להיות גדול עד כדי כך שלעולם לא ישברו אותו שוב".
זאת הייתה מחשבה מודעת? כבר אז אמרת לעצמך שאם תשמיני תהיי מוגנת יותר?
"הצלחתי לזהות בגיל צעיר איך מתייחסים לשמנים בעולם, ופשוט חשבתי לעצמי שאם בנים לא אוהבים בנות שמנות, אז אני אהיה שמנה וככה הם לא ירצו אותי ולא יפגעו בי. אבל יותר מזה, מה שבאמת רציתי זה להיות גדולה יותר כדי שאוכל להילחם חזק יותר".
את כותבת בספר, "איבדתי את הקול שלי, אבל היו לי מילים". הכתיבה עזרה לך להחזיר לעצמך את הקול?
"בהחלט. כתיבת הספר הייתה קודם כל דרך לתפוס את השליטה בסיפור לגבי הגוף שלי. אני מסתובבת בעולם עם גוף נשי, שחור, שמן. אם אני לא אספר את הסיפור שלו, מישהו אחר יספר".
להמשך הכתבה והראיון באתר ״ידיעות אחרונות״
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
