לרוקסן גיי אין סבלנות לאנשים רזים עם בעיות דימוי גוף. "בשנה שעברה עיתונאית דיברה איתי על הגוף שלי ואז אמרה משהו כמו, 'אני מזדהה כל כך'. ישבתי מולה והסתכלתי עליה, רזה ויפה וחסרת מושג, והיא מספרת לי שעלתה איזה שישה קילו או משהו - משבר אמיתי - ואני התאפקתי שלא להגיד לה שהיא מטומטמת. אנשים משתפים אותי כל הזמן במאבק שלהם עם המשקל, כאילו שלעלות עשרה או אפילו 20 קילו זה קשור אליי באיזושהי צורה. תעשו לי טובה, זה לא אותו דבר".
ב'רעב', שיצא החודש בעברית, מספרת גיי איך הפכה לאישה שלוקה ב"השמנת־יתר חולנית קיצונית ביותר", כך על פי האבחנה הקלינית; מי שהגיעה במשקל השיא שלה ל־266 קילו. היא מתארת בענייניות ובפירוט את שגרת החיים שלה: את הצורך להזמין לעצמה שני כרטיסי טיסה בגלל גודל המושבים במטוס; את הסיוט שכרוך בביצוע משימות פשוטות לכאורה כמו לאכול ברחוב, להשתמש בשירותים ציבוריים או למדוד בגדים בחנות; את מבטי הגועל של אנשים ברחוב; את הרגע המשפיל ההוא שבו לא הצליחה לטפס במדרגות לבמה באירוע בהשתתפותה, לעיניהם של מאות אנשים בקהל.
גיי מפרטת את שלל המילים המכובסות שמשמשות כדי לתאר את המשקל שלה - מלאה, כבדה, גדולה, עגלגלה, שופעת, מדושנת, בעלת גוף בריא. גם כשאני מתייחס אליה כאל בעלת משקל עודף, היא מתקנת אותי מיד. "כשאתה קורא לי ככה אתה בעצם אומר שיש משקל נכון, נורמלי, אנושי, ושאנשים שמנים כאילו חיים מעליו, מחוץ לו. זה להתייחס לשומן כאל מחלה, כפתולוגיה, ובעצם למחוק את הגוף השמן. אבל אדם יכול להיות שמן ועדיין להיות בריא פיזית ונפשית, ולאנשים קשה להבין את זה. הגוף השמן הוא לא בעיה. הוא לא עניין שצריך לפתור".
אולי אנשים מפחדים לומר "שמנה" כי זה לא תקין פוליטית, או כי הם נזהרים שלא לפגוע?
"אין לזה שום קשר לתקינות פוליטית, ואני גם לא חושבת שיש כאן ניסיון לחוס על רגשותיהם של שמנים. זה כמו שמתרצים שיימינג לשמנים כדאגה לבריאות שלהם. זה לא קשור לכל הדברים האלה. זה קשור לתרבות בורה שמתקשה להתמודד עם זה שהיא נאלצת לחיות בעולם שבו קיימים אנשים שמנים. הנוכחות שלי, אישה שמנה בגובה 1.90, היא נוכחות מטרידה במרחב, נוכחות מאיימת, לא נקייה. השפה היא רק ביטוי של זה".
בדומה לסגנון הישיר והלא־מתנחמד שבו היא עונה על שאלות, גם הכתיבה של גיי ב'רעב' לא מחליקה בגרון בקלות. בניגוד לרוב הספרים שעוסקים במשקל ובהשמנה, גיי מכריזה מהמשפט הראשון שלא מדובר בסיפור של הצלחה או השלמה. היא לא מדגימה את ניצחון כוח הרצון על הגוף, וגם לא נותנת עצות מועילות או מתכונים בריאים ודלי קלוריות. גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה לסוף טוב בצורת דיאטה רצחנית או לפחות ניתוח לקיצור קיבה. היא מתרחקת גם מהאזורים החמימים של קבלה עצמית עם רעיונות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". גיי מתעקשת על זכותה שלא לאהוב את הגוף שלה. היא מסרבת לאמץ נרטיב "בריא" ופורה, כזה שיהיה אפשר לסכם בפסקה מעוררת השראה או בתמונות מדהימות של לפני ואחרי.
למעשה, הלפני והאחרי של גיי הוא אחר. הסיפור של הגוף שלה הוא קודם כל סיפור על טראומה, על אלימות מינית מחרידה. כשהייתה בת 12 עברה גיי אונס קבוצתי ברוטאלי, אונס שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, מבצר שעם השנים הפך לכלוב מחניק. "שברו אותי", היא כותבת, "וכדי להקהות את הכאב של השבר הזה אכלתי ואכלתי ואכלתי... הייתי לכודה בתוך הגוף שלי, גוף שאני יצרתי אבל בקושי הצלחתי לזהות או להבין. הייתי אומללה, אבל הייתי מוגנת. או לפחות יכולתי לומר לעצמי שאני מוגנת... אכלתי ואכלתי ואכלתי כדי שאוכל לשכוח, כדי שהגוף שלי יוכל להיות גדול עד כדי כך שלעולם לא ישברו אותו שוב".
זאת הייתה מחשבה מודעת? כבר אז אמרת לעצמך שאם תשמיני תהיי מוגנת יותר?
"הצלחתי לזהות בגיל צעיר איך מתייחסים לשמנים בעולם, ופשוט חשבתי לעצמי שאם בנים לא אוהבים בנות שמנות, אז אני אהיה שמנה וככה הם לא ירצו אותי ולא יפגעו בי. אבל יותר מזה, מה שבאמת רציתי זה להיות גדולה יותר כדי שאוכל להילחם חזק יותר".
את כותבת בספר, "איבדתי את הקול שלי, אבל היו לי מילים". הכתיבה עזרה לך להחזיר לעצמך את הקול?
"בהחלט. כתיבת הספר הייתה קודם כל דרך לתפוס את השליטה בסיפור לגבי הגוף שלי. אני מסתובבת בעולם עם גוף נשי, שחור, שמן. אם אני לא אספר את הסיפור שלו, מישהו אחר יספר".
להמשך הכתבה והראיון באתר ״ידיעות אחרונות״
ניקולס אאוגוסטוס פון נוימן מספר על אחיו, ג׳ון פון נוימן:
״הכול התחיל עם נול טקסטיל מכני, ואני חייב לומר לך, הדבר הזה היה חתיכת מתקן מפלצתי. הוא נראה בדיוק כמו המכונה שפרנץ קפקא הגה כדי לתפור לאסירים את חטאיהם על גבם בסיפורו "במושבת העונשין": חרק מתכתי ענק עם עשרת אלפים רגליים, שבולע הוראות ומפריש חוטי משי כמו עכביש זקן ומעוות. אבא הביא אותה הביתה כדי שנראה אותה. הוא הסביר שמדובר במכונה אוטומטית שיכולה לטוות שטיחי קיר, בְּרוֹקדים, ואריגים באמצעות מעקב אחר דפוסים שנאצרו כשורות חורים שנוקבו בכרטיסים. הוא הרשה לנו להזין למנגנון כמה כרטיסים כאלה – שנוקדו בחרירים זעירים, כאילו הותקפו בידי זחלים רעבתנים, אבל מאחר שהיא הייתה כבויה, שום דבר לא בקע מן הצד השני, ודי מהר השתעממתי. יאנוש, לעומת זאת, הוקסם ממנה והתנפל על אבא בסדרה אינסופית של שאלות. איך חורים יכולים להעביר מידע? איך הכרטיסים יכולים להפוך לבד? האם יוכל להשאיר אותה אצלו, בבקשה? האם יוכל לקבל את הנול? האם המכונה עובדת עם סוגים מסוימים בלבד של דפוסים? האם התהליך יכול לפעול בכיוון ההפוך? האם יוכל לנסות זאת בעצמו עם שטיח או מרבד או וילון? מאוחר יותר השתמש אחי בשיטה דומה של כרטיסי ניקוב כזיכרון למחשבים שלו, אבל עוד לפני שפענח איך הדבר פועל – לפחות באופן תיאורטי – המתקן העצום הזה כבש אותו, ונאלצנו לבקש מהמשרתים לפַנות כמה כיסאות, ספות, שולחנות, ושטיחים כי הוא רצה לשחק בחדר הגדול ביותר בדירה שבה התגוררנו בעיר, וכך עשה, כמובן, במשך יומיים ברציפות.״
מאנגלית: יניב פרקש
בתמונה:
מפעל הפיס הכריז על הרשימה הארוכה של המועמדים לזכייה בפרס ספיר לספרות לשנת 2025. מבין הספרים המועמדים, חמישה ייבחרו כמועמדים הסופיים ומהם ייבחר הזוכה בפרס ספיר, שיוכרז בטקס שייערך בפברואר.
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
