כשאלק מינסיאן עלה עם ואן על מדרכה בטורונטו בחודש אפריל והרג עשרה בני אדם, הוא הצטרף לרשימה מתארכת של רוצחי המונים ממין זכר. הוא גם השאיר אחריו שובל של פוסטים באינטרנט המרמזים שהמוטיבציה שלו למעשה היתה קשורה למעמדו כ"אינסל", הלחם של המילים involuntary celibate, כלומר מתנזר ממין שלא מרצונו. תווית זו אומצה בידי גברים שאינם יכולים לקיים מערכת יחסים מינית עם נשים ושפעמים רבות מגיבים בשנאת נשים חולנית. שמונה מקורבנותיו של מינסיאן היו נשים. דקות אחדות לפני שפתח במסע הרצח שלו, הוא כתב בפייסבוק: "מרד האינסל כבר החל!... הריעו לג'נטלמן העליון אליוט רוג'ר!" גם רוג'ר — שרצח שישה בני אדם והתאבד ב–2014 בקליפורניה — הגדיר את עצמו כאינסל. הוא השאיר אחריו מונולוג מצולם ביוטיוב, שבו התלונן על בדידותו ועל היסטוריה של דחיות.
עם מותו הפך רוג'ר לגיבורם של אינסלים אחרים, שהיללו אותו בפורומים באינטרנט שבהם איומי אונס ודברי שטנה הם עניין שבשגרה (אחד הפורומים האלה, באתר Reddit, מנה 40 אלף חברים עד שהוצא מחוץ לחוק אשתקד). רוצחים צעירים אחרים, בהם ניקולס קרוז, שבחודש פברואר רצח 17 בני אדם בתיכון בפארקלנד שבפלורידה, או וויליאם אצ'יסון, שירה בשנה שעברה למוות בשני בני אדם והתאבד בתיכון באזטק, ניו מקסיקו, ככל הנראה העריצו את רוג'ר והזדהו עמו. אך עד שמינסיאן ביצע את זממו, התקשורת לא גילתה עניין רב בקשייהם של האינסלים. בחודש מאי ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הקנדי שהתפרסם והושמץ בשל השקפותיו בענייני חברה ומגדר, חולל מהומה כשאמר ל"ניו יורק טיימס" כי "מונוגמיה כפויה" עשויה להיות הדרך היחידה לשכך את זעמם. לצד קולות חברתיים שמרניים אחרים, פיטרסון גילה אהדה לרעיון שהמהפכה המינית, כמו מהפכת השוק החופשי, יצרה מעמדות של מנצחים ומובסים, וכי המובסים מעלים טענות לגיטימיות. "לאף אחד לא אכפת מהגברים שנכשלים", אמר פיטרסון.
עבור מי שקרא בספריו של מישל וולבק, הזעקה הזאת עשויה להישמע מוכרת באופן מצמרר. ב–25 השנים האחרונות, ברומן אחר רומן, מתח הסופר הצרפתי ביקורת דומה על המוסכמות המיניות של זמננו. בעוד שוולבק תמיד היה דמות שנויה במחלוקת — נערץ בשל הפרובוקטיביות שלו, דחוי בבוז בשל גסותו — התברר כי כתיבתו ניחנה בכושר נבואי יוצא דופן. בתקופה שבה הספרות נדחקת לשולי החיים הציבוריים, הוא מציע תזכורת נוקבת לכך שסופרים יכולים לספק תובנות חברתיות שמלומדים ומשכילים רבים מפספסים. וולבק, שעבודתו ספוגה באכזריות, מרירות ורגשנות, הבין מה פירוש להיות אינסל הרבה לפני שהכרנו את המונח הזה.
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
