הזוכה בפרס עגנון לשנה זו הוא דרור בורשטיין.
שופטי הפרס: ד"ר יחיל צבן, ד"ר שירה סתיו, ענת שרון בלייס
מנימוקי השופטים:
כתיבתו הספרותית הענפה של דרור בורשטיין חוצה ז'אנרים, תקופות ותחומי ידע. היא עשויה מאהבת ספרות ותשוקת דעת וככזו היא מסרבת לציית להבדלים בין האדם לסביבתו – בין אם אלו תנים, טיפות גשם או עטלפים – ובין הספרותי להיסטורי.
זהו קורפוס ספרותי רנסאנסי יחיד מסוגו המעניק לקוראיו מבט מפוכח וחומל על הקיום האנושי, ומכיר באכזריותו וביופיו. סבלנות ההתבוננות והקשב הדק המצויים בספרי השירה, הפרוזה, המסות והעיון שכתב בורשטיין לא מחפשים מובן ולא מבקשים למשמע כמו להראות עד כמה אנו צרופים מן הדברים אליהם אנו מתקרבים, שאותם אנו מקרבים.
ספריו עשויים מספרים אחרים, משירה עתיקה, מאבק כוכבים, ממעוף הציפורים ומתנועות המכחול על הבד. קוראיו נקראים להתקרב, לשכב לידו על ספסל רחוב ולהתבונן בכיפת השמיים, לצאת לטיול עמו בעקבות חיפושית, לשחזר כד מחרסי שפה, ולהכיר תוך כדי בשבריריותם וארעיותם של החיים שסביבם ושבתוכם.
ספרו החדש 'הנכד' הוא מאורע בספרות הישראלית של הזמן הזה. הוא לא רק לוכד את רגע השבר הנוכחי על כאבו, אימתו ומופרכותו, אלא גם פותח את אופקי הדמיון החסומים בתנופה אוטופית מרהיבה. בורשטיין אוסף רשמים וצורות דיבור מן ההווה העירוני באוזן פקוחה ועין רואה, בקשב סאטירי הלוכד את אופיים האבסורדי של חיים באזור אסון המבקש לקיים שגרה. ספרו מעניק לנו תמונה צלולה של הווה פצוע ופגום ומעלה את השאלה הגדולה על מעשה האמנות בזמן הזה, על הפגיעה הקשה ביכולתנו לחלום ולברוא מציאות אחרת. שאלה שהתשובה עליה גלומה בעצם מעשה הכתיבה, בעצם מעשה הקריאה, המעניקים – אם לא תקווה – אפשרות להתבונן בעתיד אחר. לא בכדי הגיבור מצויד במשקפת.
זהו מסע עירוני בארץ התלויה על בלימה - בלימת השפה, האמנות, האמת והמוסר – הנע גם על ציר הזמן של מורשת רוחנית – שרשרת דורות של כתיבה עברית – שיצירתו היא מחוליותיה החשובות והיפות.
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
