נראה שתאגיד השידור הציבורי החליט לזרום עם המגמה להפוך את אזרחי ישראל לנבערים. הדובדבן שעל קצפת החדשות הרעות: ״מה שכרוך״ תוכנית הרדיו היומית המשובחת של מיה סלע ויובל אביבי יורדת מלוח השידורים וככל הנראה תפנה את מקומה לתוכנית לילדים. זו תוכנית הרדיו היחידה, ולמעשה התוכנית היחידה בתאגיד השידור הציבורי ובתקשורת האלקטרונית כולה, שמוקדשת לספרים.
הנה קריאה מטעם אנשי ואוהבי ספר לגולן יוכפז, מנכ״ל תאגיד השידור הציבורי, לחזור בו מהחלטתו. אנו קוראים לקוראינו להצטרף לקריאה הזאת, לחתום ולשתף בכל הכוח!
קריאה דחופה למנכ"ל תאגיד השידור הציבורי גולן יוכפז
עניין ביטול התוכנית "מה שכרוך"
נחרדנו – לא פחות – לשמוע על החלטתך להוריד מהאוויר את תוכנית הספרות "מה שכרוך" בהגשת מיה סלע. יש עשרות תוכניות "תרבות", אך יש בישראל תוכנית אחת המוקדשת לספרות – תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על ספרות ממש, על ספרות עכשווית, ישראלית ומתורגמת; תוכנית אחת שבה משוררת צעירה ומתרגם מרוסית יכולים להתראיין ולזכות לאוזן קשבת; תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על שוק הספרים המקומי, המסכן, החרוף; תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על הדואופול סטימצקי את צומת ספרים, על הפיכת חנויות הספרים לחנויות צעצועים ומטעני טלפונים, על חיסולו של עם הספר היהודי. ואת התוכנית הזאת בחרת להוריד מהשידור.
מדוע? לכאורה כדי להפיק תוכן לילדים בזמן השהייה במקלטים. איזה תירוץ עלוב. עם כל הכבוד, ילדים אינם מאזינים לרדיו כאן. הם אינם מצטופפים במקלטים עם הטרנזיסטורים.
במקום להקדיש את תוכניות "מה שכרוך" להשפעת מלחמת "שאגת הארי" על הקוראים והסופרים, על העורכים והמגיהים והמעצבים; במקום לתת פתחון פה לחנויות הספרים העצמאיות ולמו"לים ולכל שאר העוסקים במלאכה הנאנקים תחת העול הכלכלי והמלחמות התכופות; בחרת להשתיק את פתחון הפה האחד שהיה לרפובליקה הספרותית הישראלית: רצועת "מה שכרוך". החלטתך האומללה אינה שונה מהחלטת שר התרבות מיקי זוהר לבטל את פרסי שר התרבות: היא עלבון נוסף לאינטליגנציה, מסמר נוסף בארון הקבורה של עולם הרוח.
אנחנו מקווים מאוד שביטול זה זמני, וקוראים לך לקצר זמן זה ככל האפשר – ולהחזיר את "מה שכרוך" לאוויר לאלתר. אדרבא, אתה דואג לילדים? דאג לכך שייחשפו לאנשי רוח וספר. לפני עשרים או שלושים שנה כולנו ראינו את יונה וולך מתראיינת בפריים טיים ואת אפרת מישורי משוררת ב"רק בישראל" ובחדשות השעה שמונה סיקרו מלחמות כתבי עת לספרות. חלפו-עברו הימים ההם. מר יוכפז, לא נשאר לנו דבר. אף לא דבר.
לחתימה: https://www.atzuma.co.il/hasifruthaivrit
זו טאוטולוגיה אבל ככה זה, העבר שייך לסבתות ולסבים והעתיד שייך לנכדות ולנכדים.
נדרש לו רגע להבין שזה בית כנסת מאולתר. היו שם עשרה כיסאות פלסטיק לבנים. על הקירות היו תלויות תמונות של רבנים. רב שהיה מחובר לאינפוזיה עמד ונשא דרשה בפני שלושה חולים אחרים. היה שם גם חולה רביעי, ששכב על מיטה, אבל אותו דניאל לא ראה. ציור מגושם של פרוכת של ארון קודש צויר על קיר הבטון. הרב נשא עיניים מאירות אל דניאל ואמר, ייכנס, ייכנס כבודו, אנחנו כבר בחצי מניין. דניאל אמר, עברה פה אישה אולי בזמן האחרון? הרב אמר, לא, אני מצטער. אף פעם לא עברה פה שום אישה. אין לנו שום עזרת נשים. אפילו לא ספר תורה, אמר, והצביע על ציור ארון הקודש. דניאל אמר, יש לך מים אולי? אני לגמרי מיובש... והרב אמר, "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה", יש כאן מיחם עם תה וגם ביסקוויטים פתיבר כשרים לפסח. אדוני ממהר? תשב, תשתה כוס תה, אנחנו אוחזים באמצע השיעור, אדוני יכול להצטרף. דניאל אמר, אני מחפש את הבת שלי, אני לא מוצא אותה. הרב אמר, פשיטא שתשוב, תשועת השם כהרף עין. דניאל אמר, אני עושה לי כוס תה, אני מאוד מודה לך. הרב הצביע על המיחם בידו שלא חוברה לעירוי, ואמר, רק תלחץ על הכפתור, שתבוא לך הרתיחה.
סרטו של ז׳ורז׳ פרק מ-1978 המשחזר את הבריחה שלו מהבית כשהיה בן אחת-עשרה. תרגום מצרפתית: עמית רוטברד. הטקסט ראה אור בהוצאת תרס״ט.
