זה כבר כמה ימים שאני חושב לכתוב לו אימייל, יש לי כמה דברים שרציתי לשאול אותו. אבל משיטוט אגבי באתר האגודה של ז׳ורז׳ פרק גיליתי בזעזוע כי דייויד בלוס, המתרגם האנגלי של ז׳ורז׳ פרק ומחבר הביוגרפיה המונומנטלית ״ז׳ורז׳ פרק, חיים במילים״ נפטר במפתיע ב-26 באוקטובר. בן שמונים היה במותו.
בהתחלה נעלם ז׳ורז׳ פרק, אחר כך, בהדרגה, נעלמו החברים של פרק, הארי מתיוס, פול אוצ׳קובסקי-לורנס, פול ויריליו, אחר כך נעלמו החוקרים של פרק, כמו ברנאר מנייה שפרסם את מחברת המטלות של ״החיים הוראות שימוש״. ועכשיו, כלומר לא מזמן, בזמן שהיינו עסוקים עם המלחמה בעזה, נעלם דייויד בלוס, המתרגם של ״החיים הוראות שימוש״ לאנגלית, מחבר הביוגרפיה ״ז׳ורז׳ פרק, חיים במילים״ ועוד ביוגרפיות נפלאות אחרות על ז׳אק טאטי ורומן גארי ועוד כמה ספרים אחרים, מבריקים ומקוריים לגמרי על תרגום, על זכויות יוצרים ועל ״עלובי החיים״. בלוס לא הצליח לפגוש את פרק. הוא פספס אותו בחודש. אבל במקום זה הוא הקדיש כמה שנים מחייו כדי להתחקות אחרי עקבותיו של ז׳ורז׳ פרק צעד אחר צעד. הוא פגש את כולם, את כל מי שאי פעם הכיר את פרק, היה בכל המקומות שפרק היה בהם, ואפילו מצא את כתב היד של ״הקונדוטיירו״, רומן הביכורים האבוד של פרק.
היכרנו את דייויד ואהבנו אותו מאוד. הוא היה מתרגם פנומנלי. הוא זכה בפרס בוקר יחד עם הסופר האלבני איסמעיל קדארה על מכלול התרגומים של קדארה לאנגלית. הוא גם היה סופר נהדר, מקורי, יסודי ורחב אופקים. במהלך העבודה על המהדורה העברית של ״חיים במילים״ נפגשנו עמו בפרינסטון. הוא נסע לאמסטרדם כדי לעבוד עם המתרגם יניב חג׳בי. אחר כך, עם צאת הספר, דייויד בא במיוחד לישראל כדי להשיק איתנו את ״חיים במילים״. שירה סתיו ארגנה לכבודו כנס באוניברסיטת בן גוריון ועשינו השקה יפה בסניף בלפור של תולעת ספרים בתל אביב. אחר כך, המשכנו לשמור על קשר מרחוק. מדי פעם היה ממליץ לנו על ספר (״להתראות שם למעלה״ למשל) ובמהלך הסגר של הקורונה, השתתף באירועים מקוונים, בין השאר בהשקת ספרו של פרק ״לחשוב/למיין״
דייויד בלוס יחסר לנו מאוד. ספרו ״ז׳ורז׳ פרק חיים במילים״ הוא ספר נפלא, יחיד במינו.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
