אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.
אימפריית הסימנים הוא ספר דק, מקוטע, כמעט אוורירי, אבל מאחוריו מסתתרת מחשבה עמוקה מאוד על האופן שבו תרבויות בונות משמעות. בארת לא כותב כאן מדריך ליפן, ולא מתיימר להסביר את היפנים או את ההיסטוריה שלהם. להפך. הוא מודה כמעט בגלוי שזו יפן מדומיינת, יפן של סימנים, יפן שמשמשת לו כמרחב מחשבתי שבו אפשר להיפטר מהרגלי החשיבה המערביים.
הקריאה בספר מרגישה כמו שיטוט איטי בעיר זרה. כל פרק הוא תחנה קטנה: מקלות אכילה, קופסת בנטו, קליגרפיה, תיאטרון, אריזה, רחוב, מחווה. אין כאן עלילה ואין טיעון גדול שמוליך אותך מנקודה לנקודה. יש רצף של התבוננויות. ובכל זאת, ככל שמתקדמים, מתגבשת תחושה ברורה של עולם אחר, עולם שבו הסימן אינו מחפש עומק נסתר, אלא מתקיים על פני השטח, כצורה, כמחווה, כמשחק.
אחת הדוגמאות שהכי נשארו איתי היא זו של מקלות האכילה. בארת משווה אותם למזלג המערבי, ומגלה דרכם הבדל תרבותי שלם. המזלג ננעץ באוכל, חודר אליו, כמעט תוקף אותו. מקלות האכילה לעומת זאת מרימים את המזון בעדינות. אין חדירה, אין קריעה, אין מחווה אלימה. זה רגע קטן מאוד, כמעט שולי, אבל דרכו נפתחת מחשבה רחבה יותר על תרבות שמעדיפה צמצום, עדינות ומחווה, על פני שליטה, חדירה ופירוק.
וזו בדיוק הגדולה של בארת. הוא לא מכביד על הקורא, לא מתנשא מעליו ולא בונה מערכת מושגים כבדה. הוא פשוט מציע דרך אחרת להסתכל. הוא לוקח חפצים יומיומיים, מחוות קטנות, צורות אריזה או כתיבה, ודרכן מזיז מעט את נקודת המבט שלנו. בסוף הקריאה אתה לא מרגיש שלמדת שיטה או תיאוריה, אלא שמשהו באופן שבו אתה מסתכל על העולם השתנה.
במובן הזה הספר הזכיר לי מאוד את מחשבות על הצילום. גם שם בארת לא מלמד אותך איך לנתח תמונה, אלא גורם לך להרגיש אותה אחרת. גם שם הוא משנה את המבט ולא רק את ההבנה. בשני הספרים האלה הוא מוכיח שהוא הוגה מסוג נדיר, כזה שלא רק מסביר רעיונות, אלא יוצר חוויה אינטלקטואלית שיש בה גם עדינות וגם יופי.
אימפריית הסימנים הוא ספר קטן ונעים לצלילה. אפשר לקרוא בו פרק אחד לפני השינה, או לשוטט בו באיטיות לאורך כמה ימים. זה לא ספר שמסיים אותך, אלא ספר שמרכך את המבט, מפנה מקום, וגורם לך להרגיש שהעולם מלא בסימנים שאתה עדיין לא יודע לקרוא. וזה אולי הדבר הכי יפה שספר הגות יכול לעשות.
לבלוג ביקורות הספרים של שניר פלג
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
