קל להחמיץ את המורכבות של 'הנכד'. לכאורה, שוטטות מהורהרת בנוסח ה- flâneur בין סבא טרי (דניאל) וסבא רבא (אריה) בתל אביב של 'חרבות ברזל' הבלתי נגמרת. אפילו מבקרת ספרות בעיתון שפעם כתבתי בו קראה כך את הספר. אבל הפרוזה של בורשטיין אינה תיאורית או מדיטטיבית, אלא מחרוזת של סמלים - פעם כינו זאת 'אלגוריה', צרוף של משלים סיפוריים שיש לקוראם לא (רק) על דרך הפשט.
בורשטיין מייצר גרסה משלו לשאלה 'האם/וכיצד ניתן לכתוב ספרות אחרי אושוויץ?' בהתאמה להווה הישראלי השסוע, הפצוע, אולי אנושות. הדרור הפגוע שדניאל ואריה מוצאים, כנראה אינו בר הצלה. האם חמלה כלפיו תתבטא במאבק להביאו לוטרינר (דניאל) או להרגו כמה שיותר מוקדם (אריה)? הדרור הוא כאן (גם) הסופר, דרור בורשטיין המדמם, ספק גוסס, שלא ברור כיצד יש לטפל בו, לא כאדם, אלא כיוצר. 'יצירה', הפעולה בו מביאים משהו חדש לעולם, מחייבת תנאים (תקווה, אמון, בטחון בעתיד, רצון להעניק...). רק שבישראל 2026 כל אלה נסדקו או קרסו. לידת הנכד שמובילה את הסיפור הזה, לידה אל מרחב נטול מפה, יוצרת זיקת עומק בין הולדה לבין כתיבה, בין הנכד לבין 'הנכד'. הדרור הפצוע איבד את יכולתו לעוף. הוא מכוון בכך גם לסופר וגם לקוראיו. מכל המלל שנשפך סביב ישראל במלחמה האחרונה, לא נתקלתי בדימוי קולע מזה למצבם של רבים מאיתנו: איבדנו את יכולתנו לעוף, לנוע בכל המישורים שאמורים להיות פתוחים בפנינו, ונותרנו מפרפרים לצד הדרך.
שאמשיך? כי כך הספר מרגיש—מרטיט, מדויק, מפלח—בכל עמוד שני. דניאל ואריה הולכים יחד. דניאל—שניבא חורבן לממלכות אדירות קדומות ושהה בין אריות מבלי שנפגע, אבל גם חזה מעין עתיד, צועד יחד עם אריה (במלעייל): ישראל כגוב אריות בה אתה לא רק מושלך לאריה, אלא נולד לו... הסב רבא אכן לוכד מבנה אלים, מין אתוס לוחמני אודות הקיום שלנו כאן. ברגע עז במיוחד, דניאל מטיח בו:
... אולי אתה צודק אבל החיים עוברים אבא החיים עוברים ואין לנו כבר זמן לזה די אין לנו כבר זמן למלחמות שלכם לגרדומים שלכם ... למה אתה עדיין מדבר כמו שדיברת בגיל שלושים אם אתה לא בן שלושים למה אתה תקוע באותן מילים איך זה יכול להיות שהשנים עוברות ושום דבר לא השתנה אצלך איך זה יכול להיות שלא למדת שום דבר איך זה יכול להיות שאתה תמיד אבל תמיד צודק וכל האחרים תמיד טועים זה לא נראה לך מוזר תציל את עצמך אתם בונים גרדום אבל האדמה נשמטת מתחת לגרדום החרקים נעלמים מהעולם דג אוכל דג אוכל דג אוכל דג אבל הים הולך ומתייבש סביבם סביבכם יש לנו נכד כן ומה מה מה אתה מוריש לו מה אתה מוריש לו (93-4)
רגע אפל במיוחד במטען הסמלי החבוק בו מתרחש במוזיאון, כשאריה ודניאל מתבוננים ב'ניצחון המוות' של ברויגל. הפרוזה עוברת על פרטי הציור: פסיפס של צורות המתה בהן שלדים ממיתים את החיים בשלל דרכים יצירתיות. הציור בעצמו הוא מטפורה ל'הנכד' ולקולאז' שהספר יוצר. נצחון המוות מקופל באופן בו המתים 'יולדים' את המתים הבאים, הלוחמים הבאים בצבאם הנלחם כנגד החיים. שוב, דימוי מבעית לפולחן המוות של ישראל 2026, בה יצירתיות מתבטאת בניסוח עוד ועוד דרכים לתרץ המשך מוות, אצלנו וגם אצלם. דניאל מתעכב על פרט בציור - זוג אוהבים מנגנים ששלד מלווה אותם, כנראה בידיעתם רק שהם מתעלמים מכך. שוב, ישראל 2026 והתוגה שעוטפת כל חגיגה מקבלת כאן ניסוח אלגורי מצמרר: המוות כגלגל שלישי, לא בדיוק נסתר, בתזמורת שמלווה כל שמחה.
והניסוחים התמציתיים אלגוריים הללו פוגשים אותך על כל צעד ושעל בקריאה: אישה שלא מצליחה עוד לנשום את האוויר כאן וחייבת לנשום דרך עשן עלי קנאביס, אדם שנכנס לחלום בלהות ומנסים להעיר אותו, כי אם לא מעירים מישהו מסיוט ממושך הוא עלול להשתגע, יולדת נטולת חלב שנוטשת את בנה ומחפשים אותה בחדר המתים, אמבולנס—רכב הצלה—נעול שלא ניתן להיכנס אליו, אוטובוס שלא ניתן לצאת ממנו, מישהי שמסרבת להיקבר בישראל, ספר—'הנכד'—שחובה להתרחץ אחרי שקוראים אותו...
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה. המספר, כמו דניאל, הופך לנביא אחרית הימים, ומדבר בלשון נבואה: "אני רואה אותו נוסע ברכבת...". אבל—אולי כי כבר אין לי כנפיים) אני גם מבין את מי שהזדעזעו: אין דין לאומיות הדֶמֶה של חלק ממדינות ערב—המצאות שרירותיות של סייקס ופיקו–כדין השאיפה למקום תחת השמש ליהודים, וודאי בכל הנוגע ליהדות הפוסט-טראומטית שנוצרה כאן בצל השואה. מנגד, צריך לזכור ולהזכיר את אופייה המופשט של היהדות, חוסר ההצמדות לצלמים, למקומות, לאל שממוקם דווקא פה. הרי טמונים ביהדות הזרעים לחזון קוסמופוליטי רב-השראה שנותן מרחב לדתות האברהמיות מבלי לכרוך זאת בלוחמה ובטריטוריה.
הזוכה בפרס עגנון לשנה זו הוא דרור בורשטיין. שופטי הפרס: ד"ר יחיל צבן, ד"ר שירה סתיו, ענת שרון בלייס.
מתוך נימוקי השופטים:
ספרו החדש 'הנכד' הוא מאורע בספרות הישראלית של הזמן הזה. הוא לא רק לוכד את רגע השבר הנוכחי על כאבו, אימתו ומופרכותו, אלא גם פותח את אופקי הדמיון החסומים בתנופה אוטופית מרהיבה. בורשטיין אוסף רשמים וצורות דיבור מן ההווה העירוני באוזן פקוחה ועין רואה, בקשב סאטירי הלוכד את אופיים האבסורדי של חיים באזור אסון המבקש לקיים שגרה. ספרו מעניק לנו תמונה צלולה של הווה פצוע ופגום ומעלה את השאלה הגדולה על מעשה האמנות בזמן הזה, על הפגיעה הקשה ביכולתנו לחלום ולברוא מציאות אחרת. שאלה שהתשובה עליה גלומה בעצם מעשה הכתיבה, בעצם מעשה הקריאה, המעניקים – אם לא תקווה – אפשרות להתבונן בעתיד אחר. לא בכדי הגיבור מצויד במשקפת.
זהו מסע עירוני בארץ התלויה על בלימה - בלימת השפה, האמנות, האמת והמוסר – הנע גם על ציר הזמן של מורשת רוחנית – שרשרת דורות של כתיבה עברית – שיצירתו היא מחוליותיה החשובות והיפות.
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
