כאשר הגיע כתב היד להוצאת הספרים L’Iconoclaste, העורכת, סילבי גרסיה, צחקה החל מהעמודים הראשונים.
זה כל כך נדיר לצחוק בזמן קריאת רומן. היא לא יכלה להניח אותו מהיד. כשהגיעה לסוף, היא כתבה למוד ונטורה.
וההרפתקה הפראית של הספר יצאה לדרך.
הסיפור מתחיל מוקדם יותר, כמובן. שלוש שנים קודם לכן, ליתר דיוק, כאשר מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.
מוד ונטורה כותבת במשך שלוש שנים, במהלך שיעורי השיווק שלה ב-HEC, ברכבת העילית בדרכה לעבודתה הראשונה בפראנס-אינטר. לפעמים היא כותבת כל יום, לפעמים שום דבר במשך שבועות.
היא שואבת השראה מהכול: מתשוקתה לבן זוגה באותה תקופה, מזרים ברחוב, מסרטים, משתייה עם חברים, מעדויות בפודקאסטים... היא מתעדת את הבחנותיה ברשימות בטלפון שלה ושוקעת בקריאת ספרי הלילה שלה. תשוקה פשוטה של אנני ארנו הוא נקודת המפנה שלה. היא מבינה שאפשר לכתוב על אהבה לאורך 80 עמודים בלי תפניות בעלילה ובלי תחבולות עוצרות נשימה. רק האישה הזאת והתשוקה הזאת, והמילים של אנני ארנו.
ההצלחה של בעלי היא סיפור יפהפה. רומן ביכורים מאת סופרת לא ידועה שהפך לרב מכר.
היום, בזכותכם, הסיפור ממשיך!
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
