02
אחרי שגמרתי לקרוא את הספר ניסיתי לחשוב למה עניתי ״לא כל כך״ בתשובה לשאלה אם זה ספר טוב. אני חושב שבאותו הרגע התכוונתי לכך שהוא לא ספר קל לקריאה: הוא לא כיפי, הוא לא מעורר השראה, אין לו סוף טוב, הוא מטריד במונוטוניות שלו ובעיסוק הבלתי פוסק של רוקסן גיי במשקל שלה. והיא מתייחסת לכך כבר בפסקה הראשונה של הספר:
״הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון. זה לא ממואר על הרזיה. לא תהיה תמונה שלי רזה, וגופי הדקיק לא יעטר את כריכת הספר הזה בתצלום שמראה אותי ושתי רגליי בתוך מכנס אחד של הג׳ינס של האני הקודמת, השמנה יותר. זה לא ספר שיספק תמריצים. אין לי תובנות משכנעות לגבי מה שדרוש כדי להתגבר על גוף סורר וחשקים סוררים. הסיפור שלי אינו סיפור הצלחה. הסיפור שלי הוא, בפשטות, סיפור אמיתי״.
03
רוקסן גיי עברה אונס קבוצתי בגיל 12 וסבלה מבושה והדחקה במשך שנים, עד שפיתחה הפרעת אכילה קיצונית שהביאה אותה למשקל של 266 ק״ג. כיום היא כותבת טורים בניו יורק טיימס ונחשבת לאחת הסופרות הפמיניסטיות החשובות בעולם. ספרה ״רעב״ יצא לאור בתחילת השנה בהוצאת בבל בתרגום של דבי איילון. כך היא מצוטטת בגב הספר:
״זהו הסיפור של הגוף שלי.
״שברו לי את הגוף. שברו אותי. לא ידעתי איך להרכיב את עצמי בחזרה. ריסקו אותי. חלק ממני מת. חלק ממני היה אילם ועתיד היה להישאר כך במשך שנים רבות.
״רוקנו לי את הפְּנים עד שנהייתי חלולה. הייתי נחושה בדעתי למלא את החלל, ואוכל היה הדבר שהשתמשתי בו כדי לבנות חומת מגן סביב המעט שנותר ממני. אכלתי ואכלתי ואכלתי בתקווה שאם אהפוך את עצמי לגדולה, הגוף שלי יהיה מוגן.
״קברתי את הילדה שהייתי כי היא הסתבכה בכל מיני צרות. ניסיתי למחוק כל זכר ממנה, אבל היא עדיין שם, איפשהו. היא עדיין קטנה ומפוחדת ומתביישת, ואולי אני כותבת את דרכי בחזרה אליה, מנסה לומר לה את כל מה שהיא צריכה לשמוע״.
04
מאז שגמרתי לקרוא את הספר הוא מלווה את המחשבות שלי. אני חושב שאחת הסיבות לכך שהספר הצליח לעניין אותי במיוחד, ולכך שהוא לא עוזב אותי, היא העובדה שלמעלה מ־20 שנה אני עוסק בוויז׳ואל – כמעצב, כעיתונאי, כאוצר. כך שמעבר לסיפור האישי, היה מעניין לראות איך גיי מכריחה אותי כל הזמן לדמיין איך נראים 266 ק״ג בלי תמונה אחת; גוף פיזי שיש לו נוכחות בעולם: לא תחושה, לא מחשבה, לא רעיון. גוף של בן אדם.
עניין והטריד והעסיק אותי, איך היא מצליחה להכניס אותי ככל האפשר לחוויה גופנית זרה לי, מבלי לגרום לי לנסות לרחם עליה, ומבלי שהיא מרחמת עלי. אני הרי לא אוכל לעולם להבין ב א מ ת איך זה מרגיש להיות אישה שחורה ששוקלת 266 ק״ג. אבל היא מצליחה לעשות את זה הכי טוב שאפשר.
מהבחינה הזו אני חושב שהבחירה של הוצאת בבל לשים על חזית הספר צילום של מקרר סטנדרטי, אנונימי, בצבעי שחור־לבן, היא בחירה אינטליגנטית. לכולנו יש מקרר בבית, רובנו רחוקים מהמשקל של גיי, אבל לכולנו (או לרובנו המכריע) יש עיסוק תמידי בגוף שלנו. ולכולנו יש יחסים טעונים עם המקרר.
להמשך הקריאה בבלוג ״פורטפוליו״
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
