ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות. ״זיעה מתוקה״ מוליך אותנו בכל מיני נתיבים אזוטריים שיכולים להתחיל במשיח השקר יעקב פראנק וב״מצווה שבאה בעבירה״, לעבור דרך המרקיז דה-סאד והסוריאליזם ולהגיע עד לציונות. כשהספר יצא הספקולציה הזאת באמת נשמעה קצת אזוטרית אבל כשחושבים על כך היום, הקשר בין ציונות וסוריאליזם כבר לא נראה כל כך דמיוני. כיום כבר מאכלסות את חיינו אינספור מוטציות רעיוניות, תיאוריות אזוטריות ודמויות משיחיות הזויות לא פחות מיעקב פראנק. שלא להזכיר את העובדה שעקרון ״המצווה שבאה בעבירה״ הוא כיום בישראל נורמה המיושמת באופן נרחב ברבים מאזורי הארץ.
מעבר לכך, אני חש שיש איזשהו סוג חדש, משונה, של אנכרוניזם שמלווה את היציאה המחודשת של הספר. בשונה מהאנכרוניזמים הרגילים שאנחנו חווים כשיוצא לנו לקרוא ספר ישן בהוצאה ישנה או מחודשת, עברית ארכאית, תעתיקים מיושנים, מנהגים, מכשירים ונורמות שאבד עליהן הכלח, טכנולוגיות שנעלמו וכיו״ב, אנכרוניזמים שמאפשרים לנו למדוד את הספר ואת עולמו ביחס למקומנו כקוראים עכשוויים, במקרה של ״זיעה מתוקה״, זה לא הספר שהתיישן אלא זו המציאות כולה שהתיישנה והלכה אחורה, ויחד איתה, אנחנו הקוראים. האנרגיה של דור האוונגרדיסטים של המאה העשרים, של דמויות כמו ברטון, בטאיי ופראנק, נבעה מהצורך להשתחרר מהכבלים של דור הוריהם בני המאה התשע עשרה, מערכיהם השמרניים ומדתם הדכאנית. מבחינה זו, בצרפת ובהרבה מקומות אחרים אפשר היה להגיד ברגע מסוים שהאוונגרד היה מפעל שדי הצליח.
אבל עכשיו, בשנת 2025, כמעט רבע מאה אחרי יציאתו של הספר לראשונה, נראה שאצלנו ובמקומות רבים ממהרים לחזור אחורה, לזמנים ישנים וטובים יותר. לדת, בכל מקום, יש חלק גדול בזה. זה לא שהאנושות צועדת במקום כפי שחשב בנימין, זה אנחנו שהולכים אחורה. כבר מזמן עקפנו את רועי רוזן שחיכה לנו ב-2001 והמשכנו להתקדם ל-1948 ול-1936-1939 ול-1929 ול-1921 ולמאה ה-19. יש הרבה שחושבים שאנחנו בכלל בדרך חזרה לימי התנ״ך.
בקיצור, המציאות נמצאת ברגרסיה והנורמות שהסוריאליסטים התקוממו כנגדן שוב שולטות בכיפה. נראה לי שסוף סוף הספר הזה הגיע לזמן הנכון. בזמנים סוריאליסטים אנחנו הכי זקוקים לסוריאליזם.
״זיעה מתוקה״ היה הספר השני שהתפרסם בסדרת המקור החדשנית בבל (דרום) שערך חיים פסח בין השנים 2001 ו-2005 שבמסגרתה הוציא לאור ספרות עברית ניסיונית, בין השאר את ספרי הביכורים של נדב לפיד, יוסי סוכרי ודרור בורשטיין. זו הזדמנות יפה להודות לו ולהוקיר את פועלו.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
