שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
״המפה והטריטוריה״ הוא עיבוד גרפי חופשי למדי לספרו של וולבק באותו השם. וולבק, כמעט מיותר לומר, הוא סופר, מסאי ומשורר המוכר בכל העולם, ואהוב במיוחד על הקהל הישראלי. כל ספריו בעברית ראו אור בהוצאת בבל, הוצאה שאיתה יש לו קשר חזק. היוצר של הספר – לואי פייאר, מוכר בארץ הרבה פחות, אבל גם הוא רב זכויות והישגים. הוא ארכיטקט פריזאי ופרופסור לארכיטקטורה, מאייר ואספן איורים. ״המפה והטריטוריה״ הוא הרומן הגרפי הראשון שלו, שראה אור בצרפת ב־2022.
אני מודה, היה לי קשה לצלול לתוך הספר הזה. הניסיון שיש לי כקוראת מיומנת של ספרות בכלל ושל ספרות גרפית בפרט, הצליחו לחפות רק על חלק מהפערים שנדרשתי להשלים: היכרות עם ספרים קודמים של וולבק, אישיותו, ההיסטוריה של אמנות מערבית והעמדות שלו לגביה, ועוד ועוד.
זה ספר תובעני, יצירה שהיא עיבוד ליצירת ספרות קודמת, שלא בהכרח נועדה לקרב קהל חדש אל היצירה המקורית או להנגיש אותה, אלא דווקא להעמיק את הקריאה של מי שכבר מכיר את העולם והספר הזה. ועדיין, זה ספר אדיר בממדיו, 150 עמודים בכריכה קשה שנפתחת לרוחב הספר, שחווית הקריאה בו יכול להיות איטית ודורשת מאמץ, אבל יש בה גם נקודות יופי.
בשיחה שקיימתי עם בן מירס, המעצב של הספר ומי שהיה אחראי על התאמתו לקהל קורא העברית, הוא סיפר שמבחינתו התפקיד שלו היה ״לעזור ליצירה להראות בצורה הטובה ביותר, בעברית״. בגלל שהספר מאוד טקסטואלי, כלומר – גם נגזר מתוך רומן שלם וארוך שהיה כולו טקסט בלבד; וגם ״דברני״ באופיו, זו עבודה מאומצת.
תהליך ההמרה של כל עמוד מורכב לא רק מהיפוך כיוון הקריאה של העמוד, אלא גם מהתאמה של כיוון הקריאה בכל פריים בנפרד. צריך היה לבחון שהתרגום וההיפוך עובדים בכל פריים, בכל רצף ובכל עמוד. גם במקור הצרפתי הקריאה של הרומן מאתגרת, כי הכותב לקח לעצמו חופש של משחקיות ניכרת עם כיווני הקריאה ועם פריסת עמוד לא מסורתית.
אחד הדברים שמתאפשרים בספר הזה, בוודאי הודות לפייאר ותחומי העניין והמומחיות שלו, הם הרקעים המפורטים והמורכבים להתרחשות. בכל רגע שבו הדיאלוג מתרחש בתוך חלל, אולם, גלריה או בנייין – יש פירוט מדוקדק של המרחב הזה. בנוסף, הפורמט הגרפי מאפשר מגע ישיר עם עבודות האמנות המתוארות בספר, עם הסצנה התרבותית והאמנותית, ועם קשיי הביטוי האמנותי של ז׳ד.
מורכבות הקריאה קשורה גם בכך שאף עמוד לא דומה לקודמו מבחינת שימוש בצבע, פריסת הפריימים והסגנון הציורי. כך לדוגמה, בפתח הדבר של הספר, פייאר משלב ציור ריאליסט־צבעוני המדמה תמונת סטילס מתוך וידאו, עם ניסיונות בסגנונות שונים ללכוד את דמויותיהם של דמיאן הירסט ושל ג׳ף קונס; אבל גם את מציאות חייו הבסיסית של ז׳ד שמתמודד, בנוסף לכישלונות האמנותיים שלו, גם עם דוד החימום בדירה שמפסיק לעבוד ועם אביו המזדקן.
כשמתקיימת שיחה בין ז׳ד לאביו שחי בבית אבות, יש כפולות עמודים שאין בה רצפי פריימים או שילוב של חזית ורקע, אלא בלוני שיחה צפים ובהם פרטים מתוך החלל, מחשבות שעולות אצלו בזמן השיחה באופן כמעט אקראי, דמותו של מישל וולבק שמוזכרת ביניהם, ומעט חיבורים להווה הסיפורי. זה ביטוי נהדר לשיחה שמתגלגלת באופן אסוציאטיבי, מקוטע, מהורהר.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
