שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
״המפה והטריטוריה״ הוא עיבוד גרפי חופשי למדי לספרו של וולבק באותו השם. וולבק, כמעט מיותר לומר, הוא סופר, מסאי ומשורר המוכר בכל העולם, ואהוב במיוחד על הקהל הישראלי. כל ספריו בעברית ראו אור בהוצאת בבל, הוצאה שאיתה יש לו קשר חזק. היוצר של הספר – לואי פייאר, מוכר בארץ הרבה פחות, אבל גם הוא רב זכויות והישגים. הוא ארכיטקט פריזאי ופרופסור לארכיטקטורה, מאייר ואספן איורים. ״המפה והטריטוריה״ הוא הרומן הגרפי הראשון שלו, שראה אור בצרפת ב־2022.
אני מודה, היה לי קשה לצלול לתוך הספר הזה. הניסיון שיש לי כקוראת מיומנת של ספרות בכלל ושל ספרות גרפית בפרט, הצליחו לחפות רק על חלק מהפערים שנדרשתי להשלים: היכרות עם ספרים קודמים של וולבק, אישיותו, ההיסטוריה של אמנות מערבית והעמדות שלו לגביה, ועוד ועוד.
זה ספר תובעני, יצירה שהיא עיבוד ליצירת ספרות קודמת, שלא בהכרח נועדה לקרב קהל חדש אל היצירה המקורית או להנגיש אותה, אלא דווקא להעמיק את הקריאה של מי שכבר מכיר את העולם והספר הזה. ועדיין, זה ספר אדיר בממדיו, 150 עמודים בכריכה קשה שנפתחת לרוחב הספר, שחווית הקריאה בו יכול להיות איטית ודורשת מאמץ, אבל יש בה גם נקודות יופי.
בשיחה שקיימתי עם בן מירס, המעצב של הספר ומי שהיה אחראי על התאמתו לקהל קורא העברית, הוא סיפר שמבחינתו התפקיד שלו היה ״לעזור ליצירה להראות בצורה הטובה ביותר, בעברית״. בגלל שהספר מאוד טקסטואלי, כלומר – גם נגזר מתוך רומן שלם וארוך שהיה כולו טקסט בלבד; וגם ״דברני״ באופיו, זו עבודה מאומצת.
תהליך ההמרה של כל עמוד מורכב לא רק מהיפוך כיוון הקריאה של העמוד, אלא גם מהתאמה של כיוון הקריאה בכל פריים בנפרד. צריך היה לבחון שהתרגום וההיפוך עובדים בכל פריים, בכל רצף ובכל עמוד. גם במקור הצרפתי הקריאה של הרומן מאתגרת, כי הכותב לקח לעצמו חופש של משחקיות ניכרת עם כיווני הקריאה ועם פריסת עמוד לא מסורתית.
אחד הדברים שמתאפשרים בספר הזה, בוודאי הודות לפייאר ותחומי העניין והמומחיות שלו, הם הרקעים המפורטים והמורכבים להתרחשות. בכל רגע שבו הדיאלוג מתרחש בתוך חלל, אולם, גלריה או בנייין – יש פירוט מדוקדק של המרחב הזה. בנוסף, הפורמט הגרפי מאפשר מגע ישיר עם עבודות האמנות המתוארות בספר, עם הסצנה התרבותית והאמנותית, ועם קשיי הביטוי האמנותי של ז׳ד.
מורכבות הקריאה קשורה גם בכך שאף עמוד לא דומה לקודמו מבחינת שימוש בצבע, פריסת הפריימים והסגנון הציורי. כך לדוגמה, בפתח הדבר של הספר, פייאר משלב ציור ריאליסט־צבעוני המדמה תמונת סטילס מתוך וידאו, עם ניסיונות בסגנונות שונים ללכוד את דמויותיהם של דמיאן הירסט ושל ג׳ף קונס; אבל גם את מציאות חייו הבסיסית של ז׳ד שמתמודד, בנוסף לכישלונות האמנותיים שלו, גם עם דוד החימום בדירה שמפסיק לעבוד ועם אביו המזדקן.
כשמתקיימת שיחה בין ז׳ד לאביו שחי בבית אבות, יש כפולות עמודים שאין בה רצפי פריימים או שילוב של חזית ורקע, אלא בלוני שיחה צפים ובהם פרטים מתוך החלל, מחשבות שעולות אצלו בזמן השיחה באופן כמעט אקראי, דמותו של מישל וולבק שמוזכרת ביניהם, ומעט חיבורים להווה הסיפורי. זה ביטוי נהדר לשיחה שמתגלגלת באופן אסוציאטיבי, מקוטע, מהורהר.
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
