"הרפתקאות בעסקי הנשל", רומן לא גמור של תומס, מסרב להיכנע לתכתיבים חברתיים, נפשיים או נרטיביים:
נדמה שדילן תומס חי את חייו החטופים בקוצר נשימה. לא רק בשל מחלת הריאה שהכבידה עליו מילדות והרגה אותו בגיל 39, אלא גם בגלל לב רעב ועין סקרנית, שאפשרו נינוחות בלהט הפאתוס כמו בצינת האירוניה. הֶלחמים אלה, לצד מוזיקליות יוצאת דופן וכריזמה, קירבו אותו לתהילה בינלאומית, אך כפי שכתב חברו הוותיק ורנון ווטקינס: "למרות פרסומו, הוא לא יכול היה להימשח לקיסר מכיוון שבמקביל גם היה הילד שראה שאינו לובש דבר". ווטקינס, משורר ו־וולשי בזכות עצמו, התנדב להספיד את תומס ב"טיימס" ובהמשך פרסם ממכתביו.
במכתב שתומס שלח לו באפריל 1933 והוא בן 19, כתב: "הייתי בלונדון במשך קצת יותר משבוע, וקרו שם הדברים שתמיד קורים: הופעתי לבערך מחצית מהפגישות, פגשתי מחצית מהאנשים שרציתי לפגוש, פגשתי רבים אחרים, נחשקים ולגמרי לא, וחייתי במלואם את מוסכמות חוק החיים מספר 13: פריצוּת, משקה, חולצות צבעוניות, יותר מדי דיבורים, פחות מדי עבודה". כך שהיה לו חלק בבניית המוניטין שלו כשתיין נאפופי וחסר אחריות. הוא אמור היה להיות השושבין בחתונתו של ווטקינס אך מעולם לא הופיע, בטענה שאיבד את דרכו. אבל המכתבים יפים כל כך.
הפרקים הראשונים מתוך מה שאמור היה להתפתח לרומן נכתבו על פני 12 חודשים ותורגמו כעת תחת השם "הרפתקאות בעסקי הנשל", ובהקדמה מ–1960 טען אותו ווטקינס שכמו כל דבר שתומס כתב, "הקטע יוצא הדופן הזה, הגם שהוא חצי בדוי, נושא את חתימתה הברורה של אישיותו. יש בו אמת גם כעת מכיוון שרשומה בו האמת של דילן, ומכיוון שהוא נושא את המפתח לגישה לעולם ולמצבים מסוימים בו, שהיתה ייחודית לדילן. גישה זאת, שאפשר לאפיינה כהתנגדות מושרשת לכל צמיחה חומרית, ננקטה על ידו זמן רב לאחר שנטש את כתיבת הרומן. הפנטזיה האנרכית שבו נשאה חן בעיניו והיא עוד דוגמה לאדישותו של המשורר לנודעותו".
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
