איך ספר על פמיניזם רדיקלי זכה בפרס בישראל המיזוגנית?

מאז שסיימתי לקרוא את "פתח גדול מלמטה" של אסתר פלד, זוכה פרס ספיר לשנת 2017, מנקרת בי השאלה כיצד זכה ספר בעל אג'נדה פמיניסטית רדיקליתבפרס הספרותי החשוב, הגדול והמדובר ביותר בישראל השמרנית והמיזוגנית? כיצד ייתכן ששומרי הסף התרבותיים באקלים שמרני ופטריארכלי העזו לקדם ספר כזה ואת הרעיונות המובעים בו?

אולי התשובה לכך טמונה בזהותם של חברי ועדת פרס ספיר: אקדמאים, אנשי ספרות, משפט והיסטוריה – המונחים על ידי שיקולים אסתטיים ותרבותיים שאינם מושפעים מן האידיאולוגיה הממסדית או הפופוליסטית. חלקם, אגב, עוסקים במגדר כחלק מרכזי של פעילותם האקדמית. זכייתו של "פתח גדול מלמטה" מבטאת, אולי, את עמדת השופטים בתחרות ותו לא, ועמדתם חריגה ביחס לנוף התרבותי שבו היא נתונה.

אלא שתשובה כזו תעשה לנו חיים קלים. אחרי הכל, לזכייה בפרס כן נלווית אמירה חברתית תרבותית. יתרה מזו, המיצוב של פרס ספיר איננו של פרס אליטיסטי מנותק אלא של תרבות גבוהה שאיננה מתנכרת לעולם, שנגישה לקוראות ולקוראים. התקבלות תרבותית בהקשר של פרס ספיר קשורה גם במנוע השיווקי רב העוצמה שנלווה לספר הזוכה – הפרסום הנרחב, התרגום שלו, והעובדה שאת הספר קניתי בהנחה משמעותית — 29 שקלים ליד הקופה בצומת ספרים.

אז איך קרה שהפרס הספרותי היוקרתי בישראל הוענק לספר בעל אג'נדה קיצונית? היא קיצונית בכך שהמספרת לא רק מסרבת להיות תלויה כלכלית בגברים מפני שהיא מבינה שתלות זו תשעבד אותה, ולא רק שהיא בוחרת בשלב מסוים בספר לחיות לבד, אלא שהיא דוחה כל סוג של בעלות ואפילו סימן של בעלות של גבר עליה (הפרק בספר שבו היא מפרשת את העובדה שבן זוגה מחנה את רכבו ליד שער הכניסה של ביתה כסימון של בעלות הוא מאלף, וחכם ומצחיק, וכך גם זה שבו היא מסבירה את סירובה העקרוני להעניק מין אוראלי בהבדל בתפישה של נתינה גברית ונשית בתרבות שלנו).