קוֹל דֹּדִים: על לשון האהבה של שיר השירים

מגילת שיר השירים היא מפלאי הלשון העברית. היא נכתבה לפני מאה דורות ויותר, והיא עדיין מדלגת על הדף ברעננות שלא נס ליחהּ. השירה כתובה בצורת דו–שיח בין אוהבים ־ הרעיה והדוד ־ והיא עתירת מראות, רֵיחות וקולות, צלילי חשק ופיתוי, דימויים מפליגים, נגינה, מחול, סגידה ליופי, משחק לוהט של רדיפה וחמיקה וגם רגעי קנאה בוערת. שיר השירים כתוב ברוח החופש והנוף הפתוח, ומגולל את סיפור שחרורה של הרעיה מאדנות ומבעלות ודחייתה מעליהָ את המלך, על הונו וארמונו, למען דודהּ הרועה מהכפר.

את הכתוב מלווים ציורים של אמניות ואמנים ישראלים שצוירו בהשראת פסוקי שיר השירים ־ שניםֿ–עשר ציורים שרובם הופיעו במקור בשנת 1976 , ועוד עשרה ציורים שהוכנו על פי פסוקים נבחרים במיוחד לספר הנוכחי.