לא מזמן נמנו על פני האדמה שני מיליארד תושבים. כלומר, חמש מאות מיליון בני אדם ומיליארד וחמש מאות מיליון ילידים. לראשונים ניתן דבר האלוהים, האחרים נאלצו לשאול אותו. בין אלה לאלה שימשו כמתווכים גבירים לעת מצוא, אדונים פיאודלים, בורגנות מזויפת וחסרת שחר. במושבות התגלתה האמת בכל מערומיה; "מדינות-האם" העדיפו אותה לבושה; היליד נאלץ לאהוב אותן. כמו אמהות, במובן מסוים. האליטה האירופית החליטה לייצר אליטה "ילידית"; בני נוער נבחרו בקפידה, על מצחם קועקעו עקרונות התרבות המערבית, לפיהם נדחסו מחסומים צליליים, מילים גבוהות וצמיגות, שנדבקות לשיניים; אחרי שהות קצרה במדינת-האם שלחו אותם בחזרה לארצם, מסולפים. לשקרים מהלכים אלה לא היה עוד מה לומר לאחיהם; הם הדהדו; מפריז, מלונדון, מאמסטרדם נשלחו מילים: "אפרתנון! אחווה!" ואי-שם באפריקה, באסיה, נפשקו השפתיים: "... תנון! ... חְווה!" היה זה תור הזהב.
הוא הסתיים: הפיות נפערו מעצמם; הקולות הצהובים והשחורים דיברו עדיין על ההומניזם שלנו, אך כדי להוכיח אותנו על חוסר אנושיותנו. הקשבנו מבלי לחוש אי-נחת לטיעונים המרירים המנומסים שלהם. תחילה זו היתה פליאה גאוותנית: הכיצד? הם מדברים לבד? ראו מה הצלחנו לעשות מהם! לא שיערנו בנפשנו שהם קיבלו על עצמם את האידאל שלנו, שהרי הם האשימו אותנו ללא הרף שאיננו נאמנים לו; לפיכך, התחילה אירופה להאמין שהצליחה במשימתה: היא הביאה להלניזציה של האסיאתים, יצרה זן חדש של שחורים בעלי תרבות יוונו-לטינית. ורק בינינו, מעשיים כתמיד, הוספנו: נניח להם לצעוק, הרי אין זה אלא פורקן עבורם; כלב נובח אינו נושך.
והנה בא דור שהסיט את השאלה. בסבלנות אין קץ ניסו סופריו ומשורריו להסביר לנו שערכינו אינם תואמים את האמת של חייהם, שאין ביכולתם לדחות אותם לחלוטין אך גם לא לנכס אותם לעצמם. משמעות הדבר, בקווים כלליים: אתם הופכים אותנו למפלצות, ההומניזם שלכם גורס שאנחנו כביכול חלק מן האוניברסלי ואילו מעשיכם הגזעניים מייחדים אותנו. הקשבנו להם, נינוחים מאוד: אנשי המנהלה הקולוניאליים לא מונו כדי לקרוא את הֶגֶל, הם אכן קוראים בו מעט, אולם הם אינם זקוקים לפילוסוף זה כדי לדעת שתודעות אומללות מסתבכות בסתירות של עצמן. יעילותן אפסית. הבה נמשיך אם כן לייסר אותם, אין לנו ממה לחשוש. אם יהיה שמץ של תביעה בטרוניותיהם, אומרים לנו המומחים, הוא יהיה של התביעה להשתלב. כמובן, לא יעלה על הדעת להיענות לה: הדבר יביא להכחדת המערכת, הבנויה על ניצול מירבי, כפי שידוע לכם. די לנפנף אל מול עיניהם בגזר המובטח - הם כבר ידהרו. באשר להתקוממות, היינו רגועים - איזה יליד מודע ייצא לטבוח בבניה היפים של אירופה רק כדי להפוך בעצמו לאירופי כמותם? בקיצור, עודדנו את המלנכוליה שלהם ולא בחלנו אפילו בהענקת פרס גונקור, פעם אחת, לסופר כושי (nègre): זה היה לפני 39'.
1961. הקשיבו: "אל נשחית זמננו בתחינות עקרות או בחיקוי מבחיל. הבה נעזוב את אירופה שאינה חדלה לדבר על האדם תוך שהיא טובחת בו, בכל אשר היא פוגשת בו, בכל פינות רחובותיה המצוחצחים, בכל פינות העולם. מזה דורות... בשם 'הרפתקה רוחנית' לכאורה, היא חונקת את מחצית האנושות". הנה קול חדש. מי מעז להרימו? אפריקאי, איש העולם השלישי, מיושב לשעבר. הוא מוסיף: "אירופה נעה היום במהירות כה מטורפת וכה פרועה... דוהרת בסחרחורת נוראה אל עבר תהומות שמוטב כי נתרחק מהם מהר ככל האפשר". במילים אחרות: היא אבודה. אמת שלא כדאי להשמיע, אך כולנו – הלא כן, ידידי היקרים ליבשת – משוכנעים בה בינינו לבין עצמנו.
יחד עם זאת, צריך להבהיר. כאשר, למשל, צרפתי אומר לחבריו הצרפתים: "אנחנו אבודים!" – דבר המתרחש למיטב ידיעתי כמעט בכל יום מאז 1930 – אלה דברים רוויי להט, מלאי חימה ואהבה, שבהם מכליל הדובר את עצמו בבני עמו. בדרך כלל הוא מוסיף: "אלא אם כן...". ברור במה מדובר: אסור לנו לעשות עוד טעויות; אם לא ייושמו המלצות אלה במדויק, אז, ורק אז, תתפרק המדינה. בקיצור, זהו איום המלֻווה בעצה, דברים שאינם מזעזעים באופן מיוחד משום שהם נובעים מהאינטר-סובייקטיביות הלאומית. לעומת זאת, כאשר פאנון אומר לאירופה שהיא מובילה את עצמה לאבדון, אין זו קריאת אזהרה אלא אבחנה. רופא זה אינו מתיימר לחרוץ את גורלה – ראינו כבר נסים – ולא להציע אמצעים להבראתה: הוא פשוט מסיק שהיא גוססת. מבחוץ, תוך התבססות על הסימפטומים שאסף. אשר לטיפול, לא, יש לו דאגות אחרות בראש; שתתפגר או שתשרוד, אחת היא לו. מסיבה זו ספרו שערורייתי.
ואם אתם מלהגים בצחקוק נבוך: "איך שהוא מכניס לנו!", טבעה האמיתי של השערורייה חומק מעיניכם: שכן פאנון אינו "מכניס" לכם דבר; ספרו – כה בוער עבור אחרים – נותר קפוא מבחינתכם; הוא מדבר עליכם, לעולם לא אליכם. תמה תקופת פרסי הגונקור השחורים והנובל הצהובים: לא עוד חתני פרס מיושבים: "ילידי כל המדינות התת-מפותחות, התאחדו!". איזו התדרדרות: עבור האבות, היינו בני-השיח היחידים; הבנים כבר אינם רואים בנו אפילו בני-שיח תקפים: אנחנו רק האובייקטים של השיח. כמובן, פאנון מזכיר בדרך את פשעינו הנודעים, סֶטיף, האנוי, מדגסקר, אך אינו טורח אפילו לגנותם: הוא משתמש בהם. אם הוא מפרק את הטקטיקה של הקולוניאליזם, את רשת היחסים הסבוכה הקושרת ומעמתת את המתיישבים עם תושבי "מדינת-האם", הוא עושה זאת עבור אֶחָיו; מטרתו ללמד אותם כיצד לסכל את מעשינו.
בקצרה, העולם השלישי מגלה את עצמו ומדבר אל עצמו באמצעות קול זה. ידוע לנו כי הוא אינו אחיד וכי ניתן עדיין למצוא עמים כפופים, עמים שרכשו עצמאות כוזבת, עמים הנאבקים על השגת ריבונות וגם עמים שהשיגו חופש מוחלט אך חיים תחת איום מתמיד של השתלטות אימפריאליסטית. הבדלים אלה הם תולדה של ההיסטוריה הקולוניאלית, כלומר של הדיכוי. כאן, הסתפקה מדינת-האם בשיחוד כמה אדונים פיאודלים. שם, פילגה לצורך שליטתה ויצרה בורגנות יש מאין; במקומות אחרים היא הכתה פעמיים: המושבה משמשת בעת ובעונה אחת לניצול משאבים ולהתיישבות. כך הביאה אירופה לריבוי החלוקות והניגודים, חישלה מעמדות ולעתים התנהגות גזענית, ניסתה בכל האמצעים להעמיק את ריבודן של החברות המיושבות. פאנון אינו מסתיר דבר: כדי להילחם בנו, על המושבה לשעבר להילחם נגד עצמה. או ליתר דיוק, מדובר בדבר אחד ויחיד. בלהט המאבק צריכות כל המחיצות הפנימיות להתמוסס: הבורגנות חסרת האונים המורכבת מעסקנים למיניהם ומשתפי פעולה, הפרולטריון העירוני, תמיד בחוד החנית, הלומפן-פרולטריון של ערי הפחונים (bidonvilles), כולם צריכים להתיישר על-פי עמדותיו של ההמון הכפרי, שהוא המאגר האמיתי של הצבא הלאומי והמהפכני; באזורים אלה, שבהם הקולוניאליזם בלם במתכוון את ההתפתחות, כאשר מעמד האיכרים מתמרד הוא מתגלה במהרה כמעמד הרדיקלי ביותר: הוא מכיר את הדיכוי העירום, הוא נאנק תחת עולו במידה רבה יותר מפועלי הערים, וכדי שלא יגווע ברעב, דרושה לא פחות ולא יותר הכחדת כל המבנים הקיימים. אם נישא אותו על כפיים, המהפכה הלאומית תהיה סוציאליסטית; אם נבלום את תנופתו, אם נניח לבורגנות המיושבת ליטול לידיה את השלטון, תיוותר המדינה החדשה בידי האימפריאליסטים, על אף מראית העין הריבונית. זה מה שניתן להסיק בצורה ברורה למדי מהדוגמה של קָטַנְגָה. לפיכך, אחדותו של העולם השלישי עדיין לא הושגה: זהו מפעל בהתהוות שבכל אחת מן המדינות – אחרי השגת העצמאות ולפניה – עובר דרך איחודם של כלל המיושבים בהנהגת מעמד האיכרים. הנה מה שמסביר פאנון לאחיו באפריקה, באסיה, באמריקה הלטינית: נכונן כולנו יחד ובכל מקום סוציאליזם מהפכני, או שננוצח אחד-אחד בידי עריצינו לשעבר. הוא אינו מבקש להסתיר דבר; לא את החולשות, לא את חילוקי הדעות, לא את אחיזת העיניים. כאן, פנתה התנועה לאפיקים שליליים; שם, אחרי הצלחות מהממות, היא הולכת ומאבדת מחיוניותה; שם היא נעצרה לחלוטין: אם ברצוננו להביא להתמשכותה, על האיכרים להשליך את הבורגנות שלהם לים. הקורא מוזהר בחומרה מפני יסודות הטירוף המסוכנים ביותר: המנהיג, פולחן האישיות, התרבות המערבית כמו גם שובה מרחוק של תרבות העבר האפריקאית: התרבות האמיתית היא המהפכה; כלומר היא מתחשלת באש. פאנון מדבר בקול רם; אנו, האירופים, יכולים לשמוע אותו: לראיה, אתם מחזיקים כרגע ספר בידיכם; האם אינו חושש שהמעצמות הקולוניאליות ינצלו את כנותו?
לא. הוא אינו חושש מדבר. אבד כלח על מהלכינו: הם יכולים לאחֵר לעתים את האמנסיפציה, הם לא יוכלו למנוע אותה. ואל נדמה לעצמנו כי ביכולתנו להתאים את השיטות: הניאו-קולוניאליזם, אותו חלום עצל של מדינות-האם, אינו אלא אשליה; "הכוח השלישי" לא קיים או שזו הבורגנות הכוזבת שהקולוניאליזם כבר העמיד בשלטון. למקיאווליזם שלנו יש אחיזה מועטה מאוד בעולם העירני הזה שחשף בזה אחר זה את כל שקרינו. למתיישב אין כל מוצא אחר: הפעלת כוח, אם נותר לו; ליליד אין כל ברירה אחרת: שעבוד או ריבונות. מה זה כבר משנה לו, לפאנון, אם תקראו את הספר שלו או לא; למען אחיו הוא מוקיע את הזדוניות הנושנה שלנו, בטוח שאין בידנו מענה. להם הוא אומר: אירופה הניחה ידה על יבשותינו, צריך להכות בה עד שתוסר היד; הזמנים נוטים לצידנו: כל בדל מידע על המתרחש בביזרט, באליזבתוויל, בכפר האלג'ירי, מגיע לכל העולם; לגושים עמדות מנוגדות אך הם נוהגים זה בזה בכבוד, הבה ננצל את השיתוק שנוצר כדי לחדור להיסטוריה, וכדי שהתפרצותנו תהפוך אותה לראשונה לאוניברסלית; הבה ניאבק: באין לנו נשק אחר, גם סבלנותה של הסכין תספיק.
אירופים, פִתחו את הספר, בואו בשעריו. אחרי כמה צעדים בחשכה תגלו אנשים זרים מקובצים סביב מדורה, התקרבו, הקשיבו: הם מדברים על הגורל שהם מייעדים לדוכנים שלכם, לשכירי החרב המגוננים עליהם. הם יבחינו בכם אולי, אך ימשיכו לשוחח בינם לבין עצמם, מבלי להנמיך את קולם אפילו. האדישות הזו פוגעת בלבנו: האבות, יצורי צללים שאתם יצרתם, היו נפשות מתות, אתם סיפקתם להם אור, הם פנו רק אליכם, ואתם לא טרחתם אפילו לענות לזומבים הללו. הבנים מתעלמים מכם: האש שמאירה ומחממת אותם אינה שייכת לכם. אתם, במרחק נאות, תחושו בלתי-נראים, אפלים, משותקים: כל אחד בתורו; באותה חשכה שממנה יצוץ שחר חדש, הזומבי הוא אתם.
אם כך, אתם אומרים, הבה נשליך ספר זה מן החלון. מדוע לקרוא בו אם אינו מיועד לנו? ובכן, משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שפאנון מסביר אתכם לאחיו ומפרק את מנגנוני הניכור שלנו: נצלו את ההזדמנות לגלות לעצמכם את עצמכם, את האמת שלכם כאובייקט. הקורבנות שלנו מכירים אותנו דרך הפצעים והשלשלאות: זה מה שהופך את עדותם לבלתי-ניתנת להכחשה. די שיַראו לנו מה עשינו להם כדי שנכיר מה עשינו לעצמנו. האם זה יעיל? כן, מפני שאירופה נמצאת בסכנת מוות. אבל, תאמרו עוד, אנחנו חיים במדינת-האם ומגנים קיצוניות. אכן: אינכם מתיישבים (colons), אך אינכם טובים מהם. אלה המתיישבים שלכם, אתם שלחתם אותם אל מעבר לים, הם העשירו אתכם; הזהרתם אותם: אם יביאו לשפיכות דמים גדולה מדי, תסתייגו מהם כלפי חוץ; כך מדינה – תהא אשר תהא – מחזיקה לה מחוץ לתחומה חבורה של מסיתים, תגרנים ומרגלים שהיא נוהגת להתכחש להם ברגע שהם נתפסים בקלקלתם. אתם שהינכם כה ליברלים, כה אנושיים, כה שוחרי תרבות, עד כדי הפיכתה של התרבות ליקרת ערך, מעמידים פנים כאילו שכחתם שיש בידיכם מושבות ושטובחים בהן בשמכם. פאנון מגלה לחבריו – בעיקר לכמה מהם שנותרו מעט מערביים מדי – את הסולידריות של תושבי "מדינת-האם" עם סוכניהם. היו אמיצים דייכם לקרוא בו: מהסיבה הראשונה, שהוא יגרום לכם לחוש בושה, וכמו שאמר מרקס, הבושה היא רגש מהפכני. רואים אתם: גם אני איני יכול להיחלץ מן האשליה הסובייקטיבית. גם אני אומר לכם: "הכול אבוד, אלא אם כן..." אירופי בכל רמ"ח איברי, אני גונב את ספרו של האויב והופך אותו לאמצעי להבראתה של אירופה. נצלו את ההזדמנות.
תרגום מצרפתית: אורית רוזן
