איבן שצ׳גלוב (ז׳יל איבן) / מרשם לאורבניזם חדש

אדוני, אני מהארץ האחרת.

אנחנו משתעממים בעיר, מקדש השמש אינו קיים יותר. בין רגלי עוברות האורח הדאדאיסטים חיפשו מפתח ברגים והסוריאליסטים גביע בדולח. זה אבוד. אנחנו יודעים לקרוא על הפרצופים את כל ההבטחות, השלב האחרון של המורפולוגיה. השירה של הכרזות החזיקה מעמד עשרים שנה. אנחנו משתעממים בעיר, צריך להתאמץ מאוד כדי לגלות מסתורין בשלטי החוצות, שלב אחרון של הומור ושירה:

Bain-Douches des Patriarches - מרחצאות הפטריארכים

Machines à trancher les viandes - מכונות לפריסת בשרים

Zoo Notre-Dame – גן החיות נוטר דאם

Pharmacie des Sports - בית המרקחת של הספורט

Alimentation des Martyrs- מזון המרטירים

Béton translucide - בטון שקוף

Scierie Main-d’or – מנסרת יד הזהב

Centre de récupération fonctionnelle - מרכז התאוששות פונקציונלי

Ambulance Sainte-Anne - אמבולנס אנה הקדושה

Cinquième avenue café - קפה השדרה החמישית

Rue des Volontaires Prolongée - רחוב המתנדבים המוארך

Pension de famille dans le jardin - פנסיון משפחתי בגינה

Hôtel des Étrangers - מלון הזרים

Rue Sauvage - רחוב פראי

והבריכה של rue des Fillettes , רחוב הילדות, ותחנת המשטרה של rue du Rendez-vous , רחוב המפגש. הקליניקה הכירורגית ומשרד ההשקעות של quai des Orfèvres , רציף הצורפים. הפרחים המלאכותיים ב rue du Soleil , רחוב השמש. מלון מרתפי הארמון, בר האוקיאנוס וקפה בא והולך. מלון התקופה.

והאנדרטה המוזרה של דוקטור פיליפ פינל, מיטיב המשוגעים, בערבים האחרונים של הקיץ. לחקור את פאריז.

ואתה נשכח, זכרונותיך נמחקים על ידי כל תדהמות תבל, אתה נטרף במרתפים האדומים של פאלי-קאו, בלי מוזיקה ובלי גיאוגרפיה, לא תיסע עוד אל עבר ההאסיינדה, שם השורשים חושבים על הילד והיין נגמר במשלים ישנים. עכשיו זה גמור. ההאסיינדה, לא תראה אותה, היא לא קיימת. צריך לבנות את ההאסיינדה.

*

כל הערים גיאולוגיות, ולא ניתן לפסוע שלושה צעדים מבלי לפגוש רוחות רפאים, חמושות בכל היוקרה של אגדותיהן. אנו פועלים בנוף סגור שבו כל נקודות הציון מושכות אותנו ללא הרף כלפי העבר. ישנן כמה זוויות נעימות, כמה פרספקטיבות חמקניות שמאפשרות לנו להציץ בתפיסות מקוריות של המרחב, אבל המבט הזה מקוטע. צריך לחפש אותו בקסמים של המעשיות העממיות והכתבים הסוראליסטיים: טירות, חומות אינסופיות, בארים קטנים ושכוחים, מאורת הממותה, זכוכיות בתי הקאזינו.

הדימויים המיושנים האלה משמרים יכולת קטנה של זירוז, אך כמעט לא ניתן עוד לעשות בהם שימוש באורבניזם סימבולי מבלי להצעיר אותם ולטעון אותם במשמעויות חדשות. נפשנו, הרדופה על ידי דימויי מפתח ישנים, מפגרת מאוד אחרי המכונות המשוכללות. הניסיונות השונים לשלב את המדע המודרני במיתוסים החדשים אינם מספיקים. הדבר הצורני במצבו הטהור, ללא סיפור וחסר חיים, משקיט את העין ומקרר אותה. במקום אחר נמצא יופי אחר ומקוטע, מרוחק יותר ויותר מארץ הסינתזות המובטחות. הכול מהססים בין העבר החי ברגש ובין העתיד שמת כבר עכשיו.

לא נמשיך יותר את התרבויות המכניות ואת הארכיטקטורה הקרה שמובילות לסוף המרוץ של הבילוי המשועמם.

עלינו להמציא תפאורות נעימות חדשות. (...)

החשיכה נסוגה מפני התאורה והעונות מפני האולמות הממוזגים. הלילה והקיץ מאבדים את קסמם והשחר נעלם. איש הערים חושב שהוא מתרחק מהמציאות הקוסמית ולכן אינו חולם יותר. הסיבה מובנת מאליה:  נקודת המוצא של החלום ממוקמת ומוגשמת בתוך המציאות.

הטכנולוגיה של ימינו מאפשרת מגע תמידי בין היחיד והמציאות תוך ביטול כל אי-נעימויותיה. מבעד לתקרת הזכוכית אפשר לראות את הכוכבים ואת הגשם. הבית הנייד חג עם השמש. קירותיו המחליקים נותנים לצמחייה לפלוש לחיים. הבית מורכב על מחליקיים, ויכול בבוקר להגיע לים, כדי בערב לחזור ליער.

הארכיטקטורה היא האמצעי הפשוט ביותר לשילובם של הזמן והמרחב, לעיצובה של המציאות, לעורר חלומות. לא מדובר רק בשילוב ועיצוב צורניים, בביטוי של יופי חולף. מדובר בעיצוב משפיע, הקבוע בעקומה הנצחית של התשוקות האנושיות ובהתקדמויות להגשמתן.

לכן הארכיטקטורה של המחר תהיה אמצעי לשינוי התפיסות הקיימות של הזמן והמרחב. היא תהיה אמצעי הכרה ודרך פעולה.

המערך הארכיטקטוני יהיה ניתן לשינוי. חזותו תשתנה באופן חלקי או מוחלט בהתאם לרצון דייריו. (...)

קהילות העבר הציעו להמונים אמת מוחלטת ודוגמאות מיתיות שאינן ניתנות לערעור. חדירת מושג היחסיות לרוח המודרנית מאפשרת לחשוד בהיבט הניסיוני של התרבות הבאה, מה עוד שהמילה הזאת אינה מספקת אותי. בוא נאמר, ההיבט היותר גמיש, יותר ״משועשע״. כשהיא מתבססת על התרבות הניידת הזאת, הארכיטקטורה תהיה, לפחות בהתחלה, אמצעי להביע את אלף הדרכים לשנות את החיים, בשאיפה להגיע לסינתזה שאינה יכולה להיות אלא אגדית.

לפלנטה שלנו פלשה מחלת נפש : הבנליזציה. הכול מהופנטים מהייצור והנוחות, מערכת הביוב, המעלית, חדר האמבטיה, מכונת הכביסה.

מצב דברים זה שנולד בעיצומה של מחאה נגד העוני נמצא מעבר ליעדו המרוחק, שחרור האדם מדאגותיו החומריות, כדי להפוך לדימוי טורדני ונוכח. בין האהבה ופיר האשפה האוטומטי צעירי כל הארצות בחרו ומעדיפים את פיר האשפה. הרוח חייבת לשנות כיוון, על ידי שפיכת אור על תשוקות נשכחות ויצירת תשוקות חדשות לגמרי.  ועל ידי תעמולה נמרצת למען התשוקות הללו.

כבר הצבענו על הצורך לבנות סיטואציות כתשוקת בסיס שעליה תיוסד התרבות הבאה. הצורך הזה ביצירה אבסולוטית תמיד היה מעורב בצורך  לשחק בארכיטקטורה, בזמן ובמרחב. (...)

אנו יודעים שאובייקט שאינו שמים לב אליו בביקור ראשון, מחולל בעצם היעדרותו בביקורים הבאים, התרשמות בלתי ניתן להגדרה: על ידי התאוששות בזמן, היעדרותו של האובייקט הופכת לנוכחות מוחשית. יותר מזה: על אף שהיא בדרך כלל לא מוגדרת, איכות ההתרשמות משתנה בהתאם לאובייקט החסר ולחשיבות שהמבקר מייחס לו, ויכולה לנוע משמחה מתונה לאימה (פחות חשוב לנו שבמקרה זה, כלי הרכב של מצב הרוח הוא הזיכרון. בחרתי בדוגמה הזאת בשל נוחותה).

בציוריו של דה קיריקו (תקופת הארקדות) מרחב ריק יוצר זמן גדוש. קל לדמיין את העתיד שאנחנו מועידים לארכיטקטים כאלה, ולהשפעה שלהם על ההמונים. היום, אנחנו רק יכולים לבוז למאה שהקצתה מקום לדגמים כאלה בכאילו-מוזיאונים שלה.

הראייה החדשה הזאת של הזמן ושל המרחב שתהיה הבסיס התיאורטי למבנים העתידיים אינה משוכללת די צרכה ולעולם לא תהיה כל עוד לא ינוסו ההתנהגויות בתוך ערים שיוקצו לשם כך, שבהן, באופן שיטתי, מעבר למבנים הדרושים לקיום מינימום נוחות וביטחון, יקובצו גם בניינים הטעונים ביכולת רבה של השפעה והתעוררות, מבנים סמליים המייצגים את התשוקות, הכוחות, אירועי העבר, ההווה והעתיד. הרחבה רציונלית של המערכות הדתיות הקדומות, מעשיות ישנות ובמיוחד הפסיכאנליזה, לטובת הארכיטקטורה, הופכת לדחופה מיום ליום, לפני שייעלמו הסיבות להשתוקק.

באופן כלשהו, כל אחד יתגורר ב״קתדרלה״ האישית שלו. שיהיו בה חדרים שיעוררו חלומות חזקים יותר מכל סם ובתים שאי אפשר יהיה לעשות בהם דבר מלבד לאהוב. בתים אחרים יפתו את הנוסעים באופן שאי אפשר יהיה לסרב לו.

אפשר להשוות את הפרויקט הזה לחיקויי הגנים הסיניים והיפניים, בהבדל שגנים אלה לא הוקמו כדי שיחיו בהם לגמרי, או למבוך המגוחך בפארק ז׳ארדן דה פלאנט, שבו אפשר לקרוא בכניסה, בשיא הטמטום, שהיה גורם לאריאדנה להיות מובטלת:

המשחקים במבוך אסורים.

אפשר לדמיין עיר כזאת בצורת איחוד שרירותי של טירות, מערות, אגמים וכו׳... יהיה זה השלב הבארוקי של אורבניזם המובן כאמצעי של ידע. אולם גם השלב התיאורטי הזה כבר מאחורינו. אנחנו יודעים שאפשר לבנות בניין מודרני שאין לו דבר וחצי דבר עם טירה מימי הביניים אבל המשמר ואף מעצים את הכוח הפואטי של הטירה (על ידי שימור של מינימום קווים, הזזתם של קווים אחרים, מיקום הפתחים, המצב הטופוגרפי, וכו׳).

רובעי העיר הזאת יותאמו לרגשות השונים המקוטלגים שאנו פוגשים במקרה בחיים השוטפים.

רובע מוזר  - רובע שמח, בעיקר מיועד למגורים  - רובע אצילי וטראגי (לילדים טובים)  - רובע היסטורי (מוזיאונים, בתי ספר) – רובע שימושי (בית חולים, חנויות כלים)  - רובע קודר, וכו׳... ומצפה כוכבים שיקבץ את כל מיני הצומח בהתאם ליחסים שלהם עם תנועת גרמי השמיים, גן פלנטארי בדומה לזה שהאסטרונום תומאס הציע להקים בווינה במקום הקרוי לאר-ברג. זה נחוץ על מנת לתת לתושבים תודעה של הקוסמוס. אולי גם רובע המוות, לא כדי למות שם אלא כדי לחיות בשקט, וכאן אני חושב על מקסיקו ועל עיקרון האכזריות שבתמימות שהופך עבורי בכל יום ליקר יותר.

הרובע הקודר, לדוגמה, יחליף בהדרגה את החורים ופתחי הגיהינום שהיו בבירותיהם של עמים רבים: הם סימלו את כוחותיהם הזדוניים של החיים. ברובע הקודר אין צורך להסתיר סכנות ממשיות, כמו מלכודות, צינוקים, מוקשים. הוא יהיה מסובך לגישה, מקושט באופן זוועתי (שריקות קורעות אוזניים, פעמוני אזעקה, סירנות ממושכות בקצב לא סדיר, פסלים מפלצתיים, רכבים מכנים ממונעים הקרויים אוטו-מובילים) ומעט תאורה בלילה לעומת תאורה אלימה ביום הנוצרת משימוש עודף בתופעת ההדהוד.  במרכז, ״כיכר הרכב המפחיד״. הרוויית השוק במוצר מחוללת את ירידתו של המוצר: באמצעות חקירת הרובע הקודר, ילמדו הילד והמבוגר לא לחשוש יותר מהתופעות המפחידות של החיים אלא להשתעשע בהן.

הפעילות העיקרית של התושבים תהיה הדריב המתמשך. שינוי הנוף משעה לשעה יהיה אחראי להגלייה מוחלטת.(...) 

מאוחר יותר, לאחר התבלותן הבלתי נמנעת של המחוות, הדריב יחרוג חלקית מתחום הנחווה לזה של הייצוג.

ממבט ראשון, ההתנגדות הכלכלית לא תתמיד. ידוע שככל שמקום מיועד יותר לחופש המשחק, כך הוא משפיע על ההתנהגות וכוח המשיכה שלו גדל. היוקרה העצומה של מונקו, של לאס וגאס, היא ההוכחה לכך. ורינו, הקריקטורה של הנישואים החופשים. עם זאת, מדובר רק במשחקי כסף פשוטים. העיר הניסיונית הראשונה הזאת תחייה במידה רבה תודות לתיירות מותרת ומבוקרת. ריכוזי הפעילויות ויצירות האוונגרד הבאים ייווצרו מאליהם. בתוך כמה שנים הם יהפכו לבירה האינטלקטואלית של העולם, ובכל מקום יוכרו ככזו.

  

קצת קודם לתחילתה של התנועה, ב-1950, הוא נעצר על ידי המשטרה, יחד עם חברו אנרי דה בארן, לאחר שגנב דינמיט מאתר בנייה הסמוך לביתו במטרה לפוצץ את מגדל אייפל. הוא הסביר לשוטרים שהאור שיוצא מהמגדל נכנס לו לחדר ומפריע לו לישון.

בשנים הרבות שבילה  שצ׳גלוב בבית החולים הפסיכיאטרי, שם אושפז לבקשת אשתו, הוא כתב אותו שוב ושוב ודמיין את ה״האסיינדה״, מין מקום שכזה שהוא יקים כשהוא ישתחרר. זה יהיה מקום שבו ״השורשים חושבים על הילד והיין נגמר במשלים ישנים״, שבו ״כל אדם יוכל להתגורר בקתדרלה אישית משלו״,״שיהיו בו חדרים שיעוררו חלומות חזקים יותר מכל סם ובתים שאי אפשר יהיה לעשות בהם דבר מלבד לאהוב.״